שוב מערבה

בבוקר יצאנו מהקמפינג ופנינו לכיוון הר קוק, במטרה לעשות מסלול לרגליו- hooker valley track. היה יום יפה ושימשי, נסענו לאיטנו ונהנינו מהנוף. חיפשנו מקום יפה לעצור לארוחת בוקר ומצאנו יקב קטן ומפונפן. תומר והילדים התארגנו לארוחת בוקר ואני הלכתי לטעום יינות. טעמתי יינות שונים וגם ליקר אפרסק, ואף רכשתי 2 בקבוקים, שיהיה. איזה כיף שאני לא נוהגת ויכולתי לשתות כמה שאני רוצה! אכלנו ארוחת בוקר טעימה של פירות ויוגורט והמשכנו בדרך.

עצרנו ליד מערכת של סכרים על נהר waitaki. מלבד חשמל, נוצרים שם גם אגמים כחולים להפליא, ואנשים שוחים, שטים ודגים שם.

המשכנו בנסיעה, וראינו חווה לגידול דגי סלמון. מיד פנינו לשם, האכלנו את הדגים ואף קנינו לנו נתח לארוחת הערב.

מהבריכה לצלחת

היו שם גם המון ברווזים, כולל ברווזים צוללים

המשכנו עם הלך הרוח הספונטני, ונכנסנו לעיירה twizel כדי לברר איפה נוכל גם אנחנו לשוט באגם. במרכז המידע המליצו לנו על מקום קרוב, וגם על הגלידריה הקרובה. אחרי שאכלנו גלידה, נסענו לאגם ושכרנו לשעה סירת פדלים בצורת ברווז צהוב. תומר ואני דיוושנו במרץ, ושטנו בהנאה באגם, מסביב לאי קטן שהיה שם, ליד מגלשה שמוצבת בתוך המים (הגדולים התגלשו בכיף). מערכת ההיגוי של הסירה לא הייתה ממש מוצלחת, וכשתומר הלך לרגע מצאתי את עצמי שטה בעיגולים… כמובן שלחלוטין לא באשמתי! הזמן עבר מהר ובנעימים, אחרי שהחזרנו את הסירה תומר נכנס עם כולם למים, ואני התפניתי להשלים קצת כתיבה בבלוג.

כותבת

כשנהיה מאוחר, נסענו לקמפינג שלנו, ליד אגם פוקאקי ולמרגלות הר קוק. הטיול נדחה למחר ואנחנו מרגישים כל כך ספונטניים וזורמים! לארוחת הערב כמובן שאכלנו סלמון.

לילה טוב.

עוד פינגווינים!

ביום חמישי, 27.12, נסענו בבוקר לעיר דאנדין. שם טיפסנו ברחוב הכי תלול בעולם, הצטלמנו צילומים מצחיקים וירדנו בחזרה. עילם נהנה במיוחד מהטיפוס במדרגות (הוא קורא להן מרדגות) ובירידה אפילו קפץ אותן שתיים-שתיים.

למטה

למעלה

באמצע

מבט מלמעלה

זינוקים במרדגות

משם נסענו למאפייה של בייגלים, שהמליצו עליה במיוחד. למרבה הצער, הם מכרו את כל הבייגלים שהיו להם לאותו יום. ולא היה מאוחר, למה הם לא אופים עוד?! במקום זה אכלנו פיצה. תומר מוסר שכיף לקנות 3 פיצות, לשלם בשטר של 20 דולר וגם לקבל עודף…

לקינוח, רצינו לבקר במפעל וחנות שוקולד. את קדברי סגרו, אז נסענו לאחד אחר- ocho. לקח לנו הרבה זמן למצוא את המקום, אבל בסוף הצלחנו. למרבה הצער (שוב), היה בכניסה שלט- מכרנו את כל המלאי שלנו בכריסטמס, נפתח שוב בינואר. כמעט בכיתי. לא הייתה ברירה, פתחנו חפיסה של שוקולד מהסופר. שוקולד מעולה עם קוקוס.

נסענו משם לסלעי מוראקי, בולדרים בגדלים שונים שכנראה ענק או חייזר הניחו שם פעם ושכחו מהם. הם נמצאים על החוף, אז המראות משתנים בהתאם לגאות והשפל. אנחנו הגענו בערך באמצע, אחרי שיא השפל אבל לפני שיא הגאות. כך יכולנו לטפס עליהם וליהנות, וגם לראות אחרי שירדנו את השינויים בגובה המים, מקום שהיה יבש לפני רבע שעה כבר מכוסה כולו במים.

מוסיפים עוד אחד

ועוד אחת

כבר יש 3

עוד אחד קטן

כולנו!

הבולדרים מגניבים, אבל לא ברור למה הם נהיו כזאת אטרקציה. הם כנראה מאוד מעניינים מבחינה גיאולוגית וזה מה שמושך את ההמונים.

המשכנו לקמפינג שלנו בעיירה אומארו, שנמצא ממש על הנמל, ומתחת למטבח שלו מתגוררים פינגווינים כחולים! בכל ערב, קצת אחרי השקיעה (כלומר בעשר וחצי…) עולים הפינגווינים הבוגרים מהים, מדלגים לאורך הקמפינג ומזדחלים מתחת למטבח להאכיל את הצאצאים הרעבים שלהם. הקמפינג גם גובל בגן שעשועים משגע, עם מתקנים מעניינים. לפיכך, בעשר ורבע יצאנו מהקראוון לכיוון הנמל (מטר מהקמפינג), כדי לחכות לפינגווינים ולקבל את פניהם בצהלולים.

קצת אחרי שהגענו, פגשנו בפינגווין קטנטן שיצא מהים, קיפץ לו בעליזות תוך התעלמות מוחלטת מהקהל- כעשרים איש מצוידים במצלמות- חצה את הכביש ונעלם בשיחים. (זה מעלה את השאלה- למה פינגווין חוצה את הכביש?). אחרי קצת זמן בא עוד פינגווין, ואחריו עוד אחד. תוך זמן קצר נעמה ביקשה ללכת לישון, קצת אחר כך גם איתי פרש, עילם נרדם בזרועותיי, מעיין ואני ישבנו והסתכלנו בפינגווינים ותומר הסתובב הלוך ושוב מצויד במצלמה ונחישות רבה, וצילם ללא הרף.

פינגווין חוצה את הכביש

אחרי שהתקפלנו לקראוון, השכבתי את הילדים והלכתי להתקלח, תומר חזר החוצה לצלם… אני קראתי ספר לפני השינה, והוא עדיין צילם…

פינגווינים!

ביום הבא, 26.12, אנחנו חוצים את האי הדרומי ממערב למזרח. בדרך עשינו דברים מלהיבים, כמו עצירה לארוחת בוקר בעיירה קטנה, על דשא עם מגרש משחקים קטן, וקניות גדולות אחרונות בסופר. יומיים אחרי החג, הסופר נראה כמו המרכולית בניר יצחק אחרי שני שבתונים… אגף הפירות והירקות חלש, אבל יש המון שוקולדים. גוגל מפות מנווט אותנו בכביש שפתאום הופך לדרך עפר של 30 ק"מ, ממש highway. אנחנו מגיעים לקמפינג שלנו ליד nugget point, ויוצאים לטייל על החוף כדי לחפש אריות ים. ואכן, על החוף שוכב לו אריה ים גדול ושמן. אחרי שההתלהבות חולפת, אנחנו קצת מתאכזבים מזה שהוא ממש משעמם- סתם שוכב בשמש ולא עושה שום דבר מעניין. הילדים קופצים בין הגלים, אוספים צדפים ומתמלאים בחול… הילדים השאירו את הנעליים שלהם על החוף בתחילת הטיול, ופתאום נזכרו שהגאות מתחילה, מזל שהספקנו להגיע אליהן רגע לפני הים.

מצ'עמם

מקיפים בזהירות

בערב אנחנו נוסעים למקום שאמורים לראות בו פינגווינים יוצאים לחוף והולכים לקינים שלהם ללינת לילה. יש שם מין מחסה שמתחבאים בתוכו כדי לא להבהיל אותם, ומתוכו אפשר לצפות בהם. כלומר, היה אפשר אם הם היו באים… לפני שכמעט החשיך לגמרי, הצלחנו לראות שניים. אפשר לסמן V על פינגווין צהוב עין. אנחנו חוזרים לקמפינג כמעט מרוצים.

רגע, מגרד לי כאן

בבוקר אנחנו נפרדים מהקמפינג בעוד טיול קצר על החוף, הפעם אין שום אריה ים, אבל השמיים מעוננים ומשחקי האור והצל על החול והים נראים נהדר.

מילפורד סאונד

אם תהיתם איך זה מרגיש להיות מנותק מהעולם, בלי יכולת (וחלק מהזמן גם בלי רצון) ליצור קשר עם אף אחד חוץ ממי שנמצא ממש לידך, כאן זה המקום הנכון לבדוק.

שנית, אני יושבת עכשיו מחוץ לקראוון שלנו, מצוידת ביין קר ופאי אוכמניות חם, בעיירה אומארו (OAMARU) בחוף המזרחי של האי הדרומי. אנחנו ממש על קו המים, צמודים למושבה של פינגווינים כחולים שאמורים לעבור כאן בדרכם מהים לקן. מקווה שלא יאכזבו…

אז מה היה לנו בימים בלי הקליטה? אתחיל מההתחלה…

בערב חג המולד, 24.12, יצאנו בבוקר מטה אנאו בדרך אל המילפורד סאונד. בדרך נכנסנו למרכז לשיקום ציפורי בר ניו זילנדיות, לשעת ארוחת הבוקר שלהן. מכל הציפורים הנדירות שחיות שם, היה הכי כיף להאכיל את הברווזים בהאכלת יד, ולהרגיש את ה-פיק פיק פיק של המקור שלהם על כף היד. נפרדנו מהציפורים ומהקליטה בטלפונים והדרמנו.

הדרך מטה אנאו למילפורד נחשבת למסלול חובה בניו זילנד, ואפילו יש בשבילה מפה מיוחדת בה מסומנות נקודות העניין (ומיקום השירותים, מצרך נדיר). הם גם מציינים שאין מקומות לקניות או דלק, וממליצים להצטייד בהתאם. אחרי התייעצות עם נטע ועם נציגי הרשות לשמורות הטבע המקומיים, בחרנו איפה נרצה לעצור, איפה נישן ומה נעשה.

התחלנו באגמי המראה, שמרוב שהם מראה- אפילו השלט שלהם כתוב בכתב מראה- ואפשר לקרוא אותו נכון כשהוא משתקף במים. למרבה המזל (והתכנון המושכל) מזג האוויר היה בהיר ויפה (וקר). ההשתקפות של ההרים וים התיירים הייתה מושלמת. חיכינו שאוטובוס מלא תיירים סיניים ייסע לדרכו, ונשארנו כמעט לבד עם האגמים.

מאחר והזמנו שייט במיצר והם ביקשו להגיע שעה קודם, לא התעכבנו לטיולים של ממש, רק עצרנו במקומות יפים להתפעל ולצלם. הילדים חסרי המודעות לא ממש התלהבו להרים את העיניים מהספרים שלהם, ורק עילם היה שותף אמיתי להתפעלות מהנוף המהמם. לזכות הניו זילנדים ייאמר, שעל אף הכבישים הצרים והגרועים שלהם, בכל מקום יפה שרצינו לעצור בו- היה מפרץ לעצירה זריזה. נטע המליצה לנו לעצור לפני המנהרה שבדרך, ליד שדה קרח. התחממות גלובלית או סיבה אחרת כלשהי גרמה לכך שלא היה שדה קרח, אבל מצאנו קשת מגניבה מקרח, והגדולים שמחו להצטלם מתחתיה, אני נשארתי בקראוון עם עילם הישן. תומר הביא לנו משלוח של גושי קרח, שנרגיש שהיינו שם גם.

הגענו בזמן לשייט שלנו, קיבלנו את הכרטיסים ועלינו בשמחה לסירה שלנו. הים היה חלק ושקט, ובצבע כחול-טורקיז מקסים. רב החובל אמר שיש סיכוי שנראה דולפינים בדרך, בעיקר אם מישהו לבש היום את תחתוני המזל שלו, ואז הציג את המדריך ואמר שהוא לא לובש תחתונים בכלל… בכל מקרה, לא ראינו דולפינים L. ההפלגה חשפה אותנו לנוף עוצר נשימה, מפליגים בתוך מיצר צר, משני הצדדים קירות-הרים גבוהים, משובצים מפלים, על הסלעים נחים ומשתזפים בשמש כלבי ים חמודים, ובאמצע ים זוהר בטורקיז וכחול.

לפני השייט שאלנו האם נרטבים במהלכו, כדי לדעת במה להצטייד. נאמר לנו שלא, אמנם מתקרבים למפל, אבל יש רק רסס של מים, לא נרטבים ממש. מעולה! להתקרב למפל של מי-קרחונים קפואים זה מגניב! במשך כל השייט עמדתי בחרטום, מצויידת במעיל גשם, שיהיה, נהניתי מהרוח הקרירה, רסס הגלים, הנוף הנפלא. תומר היה בחלק הסגור של הסירה, עם הילדים שהיה להם קר, והם הצטרפו אלי מדי פעם- כשעברנו ליד כלבי ים או מפל מרשים במיוחד. כך הפלגנו עד קצה המיצר, כשהרווח בין הקירות גדל והים הטזמני נפרש עד האופק. הקברניט אמר שזה הים שמפריד בין ניו זילנד לאוסטרליה, ותודה לאל עליו…

מסתובבים ומתחילים לחזור בתוך המיצר לכיוון הנמל. שוב אומרים שלום לכלבי ים שמתחרדנים בשמש אחרי הצהריים הנעימה, ואז מתקרבים למפל, עילם מצטרף אלי בחוץ. אני מרימה אותו על הידיים שיראה טוב, וסביבנו מצטופפים האנשים שרוצים להביט במפל. ואז הסירה מתקרבת למפל, אנחנו מרוססים במים קפואים, האנשים מסביב צווחים מקור ושמחה, והסירה ממשיכה להתקרב למפל, עד שהיא צמודה אליו ממששששש. עילם ואני תקועים בחרטום ולא יכולים לסגת לאחור, ומפל של מי קרח מרטיב אותנו לגמרי… תומר מספיק לכסות את עילם במעיל גשם, אז רק כמעט כולו נרטב, אני נכנסת מתחת למעיל, לא רואה כלום, לא יכולה להיכנס פנימה, רק לעמוד בשקט ולחכות שזה ייגמר כבר.

כשהסירה מתרחקת לבסוף מהמפל, אני כושלת פנימה עם עילם, רטובים, קפואים וצוחקים (אני) ובוכים (הוא). החלפנו לו בגדים וכולנו ניסינו להתחמם עם כוס תה ופאי טעים. עוד כמה דקות ואנחנו כבר בחזרה בנמל, יורדים לחוף וחוזרים לקראוון שלנו להצטייד לטיולון קטן.

עשינו טיול קטן, רק טיפוס לתצפית יפה אל המיצר והסביבה. למעלה פגשנו בציפור שנקראת קיאה. היא נחשבת חצופה, ונוהגת להתקרב לאנשים ולנסות לחטוף להם את האוכל, אלינו היא לא התקרבה, רק הציצה עלינו מענף נמוך ועשתה קולות מצחיקים.

אנחנו בתוך גלויה

קיאה

התחלנו לחזור את הדרך לכיוון טה אנאו, במטרה לישון בקמפינג בערך באמצע הדרך. קודם כל, עוברים שוב את המנהרה הקלסטרופובית והחשוכה, מגיעים לקשת הקרח ומגלים שהיא קרסה. תומר אמר לילדים שכנראה שהם היו מהאחרונים שראו אותה, והם מרגישים נורא חשובים. איתי קצת מתבאס, כי הוא רצה לשבור אותה ותומר לא הסכים ועכשיו היא שבורה במילא… בדרך אנחנו שוב עוצרים במקומות יפים לצלם (הפעם מהצד השני של הכביש). תומר קצת מתלונן, כי הפחידו אותו לגבי הנהיגה למילפורד והיא עוברת ממש בקלות. הוא ציפה ליותר… הגענו לקמפינג שלנו, שנמצא באמצע כלום. זה המקום היחיד בין טה אנאו למילפורד שיש בו שירותים עם מים זורמים (ולא כימיים) ומקלחות חמות. רצינו לישון סתם במחנה של רשות שמורות הטבע, שאין בו כלום, אבל הילדים ממש התנגדו. לא ידענו שהם כל כך אוהבים להתקלח…

אנחנו משתלטים על המטבח הקטן, תומר מבשל ואני עוזרת לילדים בשיעורי הבית ובמקביל משעשעת את עילם. האקוסטיקה שם לא משהו ונוצרת קקפוניה של חשבון לכיתה א', חשבון לכיתה ד', חשבון לכיתה ו' ועילם שעושה יותר רעש מכולם. מזל שאנחנו לבד שם. כרגיל, אנחנו מנסים ללכת לישון מוקדם. כרגיל, זה לא קורה. כשהשקיעה אחרי עשר בלילה, כשאנחנו שולחים את הילדים למקלחות אנחנו מגלים שכבר אחרי עשר, רק נראה כאילו מוקדם.

בבוקר אנחנו יוצאים מתוך הקמפינג עצמו לטיול קצר למפל, שהאחראי המליץ עליו. אכן, מדובר בטיול מגניב, בתוך יער, עם הרבה גזעים נפולים שעל חלק צריך לטפס, חלק עוצבו למדרגות וחלק פשוט נחתכו כך שיש מעבר בין שני החלקים. הילדים, שלא היה להם מספיק חשבון, מבקשים שנשאל אותם שאלות בדרך, אין זבובי חול והחיים יפים! אחרי חצי שעה בערך מגיעים למפל, באמצע היער שמו מפל מרשים של כמה עשרות מטרים, ואין שם אף אחד אחר חוץ מאיתנו.

בהמשך אנחנו עוצרים לטיול שמוביל לאגם מריאן, אבל זה טיול ארוך מאוד ואנחנו הולכים רק חלק קטן ממנו- לסדרה של מפלים. תומר טוען שכל המים פה נראים מרחוק כמו ג'ל גילוח טורקיזי, עם חלק שהפך לקצף במקומות שהזרימה מלבינה את הים. עולם דימויים גברי משהו, אבל זה באמת דומה.

יש לי מיגרנה

במסגרת המגמה לעשות קטעים מה- great walks של ניו זילנד, אנחנו עושים היום את היום הראשון של מסלול ה- routeburn, ועוד קטע של טיפוס לתצפית על כל האיזור. הטיול מתגלה כמאתגר במיוחד, יותר משעה וחצי של עלייה לא קלה, ואז עוד עשרים דקות של עלייה קשה. הולכים בתוך יער, ומידי פעם מבליח בין העצים הנוף המדהים של הפיורדים. מפלים קטנטנים של מים קפואים נוזלים מהקיר וחוצים את הדרך, כשחם לנו אנחנו טובלים בהם את הכובעים. הילדים הולכים כמו אלופים, וכשאנחנו מגיעים לפסגה אנחנו מתקבלים במחיאות כפיים סוערות מקבוצה של תיירים הולנדיים שפגשנו לאורך המסלול. הנוף שווה את הטיפוס, אגם מריאן זוהר בטורקיז במרחק, הפיורדים גולשים לים בחדות, השמיים בתכלת בלי צל של ענן ומצב הרוח מרומם.

הירידה קלה יותר, ותוך שעה וחצי אנחנו כבר בקראוון, מאוד מרוצים מעצמנו… עוד כמה עצירות בדרך לצילומים והתפעלות, ואנחנו מגיעים שוב לטה אנאו. הטלפונים מתחילים להשתולל מהודעות של יומיים, והציויליזציה נוחתת עלינו שוב. אנחנו מחליטים להתפנק במסעדה, ומגלים בדרך הקשה שכריסטמס דיי הוא לא יום טוב למסעדות. אחרי המתנה של מעל שעה, אנחנו מקבלים את המנות הלא מאוד מלהיבות שלנו. זה הזמן להתקלח וללכת לישון.

הדרך לטה אנאו

התחלנו את הבוקר בקמפינג הנחמד שלנו, בדקנו אם האלפקות רעבות גם בבוקר (כן) ויצאנו לדרך, לכיוון טה אנאו. אחרי 5 דקות נסיעה עצרנו בצד הדרך לארוחת בוקר ומשחקים. אחרי האוכל שוב יצאנו לדרך לכיוון טה אנאו, ישר למרכז המבקרים לברר לגבי טיול שרצינו לעשות.

אחרי שגמרנו לשאול שאלות, נסענו לתחילת המסלול, קצת התארגנויות נדרשות- והנה אנחנו מטיילים חלק ממסלול הקפלר (אנחנו במגמת 'טעימות' מתוך ה- great walks של ניו זילנד). הלכנו 5 ק"מ לכיוון אגם גדול והבקתה שעל גדותיו, שמשמשת את מי שעושה את המסלול כולו. ההליכה לא קשה, השמש זורחת ומצב הרוח מרומם. לפני היציאה לדרך הצטיידנו בפאי בטעמים שונים מהחנות המקומית, כך שמצפה לנו פיקניק מעולה בהמשך. כל הדרך שיחקנו משחקים וצעדנו במרץ, עד שהבטן אמרה בקול רם 'רוצה פאי!'. עצרנו והוצאנו את המטעמים- פאי עם עוף בשמנת למעיין, פאי עם בקר קצוץ וגבינה לאיתי, פאי עם פטריות, בקר ובייקון בשבילי, פאי צבי לתומר, צ'יפס לעילם הבעייתי וסנדוויץ" לנעמה הבעייתית. ולקינוח- פאי תפוחים ואוכמניות לכולם. היה טעים ונעים!

בחוף האגם פגשנו הרבה זבובי חול מעצבנים, אבל הנוף יפה… בדרך חזרה עילמי ישן במנשא, ואנחנו צעדנו במהירות רבה, משחקים ומספרים בדיחות לסירוגין, ומגלים שוב שגם לטייל רק אנחנו זה כיף גדול.

אוכלים פאי

שנ"צ על שפת האגם

משם נסענו לקמפינג שלנו, שוב של קיווי, החביבים עלינו. בהמשך הערב נשב על התכניות למחר ולהמשך. (מחר אנחנו נוסעים למילפורד סאונד ונפרדים לשלום מהקליטה בנייד ומהאינטרנט, נחזור בעוד יומיים שלושה).

כבשים ואלפקות

הבוקר קמנו לקול טפטוף הגשם על הקראוון, מה שדי פגם בתוכניות שלנו לטייל באיזור. זה העציב אותנו, כי מדובר במקום שאמור להיות מהמם ביופיו, ויש אף הקוראים לו גן עדן. החלטנו לנסוע לחוות חיות קרובה ולראות אם אפשר לעשות שם משהו בגשם. כשהגענו, תומר הלך לשאול על פעילות במזג אוויר גרוע, וקיבל תשובה שאין דבר כזה מזג אוויר גרוע- יש בחירה גרועה של בגדים… השתכנענו. התארגנו ליציאה- כל הילדים לבשו את חליפות הגשם שלהם, נעלו את נעלי הטיולים האטומות למים, ואחרי שעה ארוכה יצאנו מהקראוון, כדי לגלות שהגשם הפסיק והשמיים הכחילו. בחווה קיבלנו אוכל לחיות והוראות לא לרדוף אחרי אף חיה שלא מעוניינת (רלוונטי במיוחד לעילם חובב המרדפים), ונכנסנו. הילדים נגשו בהתלהבות להאכיל את הכבשים, והתבקשו לא להאכיל רק את הטלה הקטן, כי כולם מאכילים אותו כי הוא הכי חמוד, ואז יש לו כאב בטן, הוא בכלל עוד אמור לינוק… המשכנו בסיבוב אל נורמה החזירה המאולפת, שניגשת לגדר ופותחת את הפה כדי לקבל אוכל, זה ממש חמוד (כמה שחזירה גדולה, שמנה ומלוכלכת יכולה להיות חמודה). היה שם גם חמור שמאוד רצה אוכל ותשומת לב ורב עם החזירה החמודה. כעסנו עליו, אבל האכלנו גם אותו.

נורמה הרעבה

אלפקות

בתיאבון!

החמור המרושע רודף אחרי נורמה

בהמשך הסיבוב פגשנו אלפקות, עיזים ועוד כבשים, ואז הגענו לחלק המגניב- יוצאים מהגדרות לשטח גדול שהחיות מסתובבות בו חופשי. מיד רצו אלינו כבשים קטנות ושחורות ורצו אוכל, אחריהן הגיעו אלפקות (להאכיל אלפקות זה מגניב!), סוס, עוד כבשים, עיזים, תרנגולות. בהמשך החלק המגודר יש צבי, פונים ולמות חסונות. האישה שמנהלת את המקום סיפרה לנו שהם מחזיקים את האלפקות בשביל הצמר ואת הלמות בשביל לסחוב משאות או למשוך עגלה, או אם אתה רוצה שיירקו עליך יריקה איכותית…

בגדי גשם, וביד אוכל לחיות

עוד אלפקות

הנוף מהחווה

עזבנו את החווה כדי לצאת לטיול קצר באיזור, מנצלים את ההפסקה בגשמים. כמה דקות אחרי שיצאנו, הגשם חזר, אבל תומר ואני התעקשנו והסברנו לילדים שגשם זה עניין של אמונה- אם נאמין שלא יורד גשם, אז לא יירד גשם- ואם בכל זאת יורד, סימן שלא האמנו מספיק חזק. הצלחנו להאמין די טוב, אז כל הדרך ליווה אותנו רק טפטוף דקיק. האיזור באמת מקסים, ואפשר לראות את הפוטנציאל הנופי דרך הערפל והעננים. חבל שלא הגענו ביום בהיר יותר. (מזג האוויר נהיה פחות קיצי בזמן האחרון, ובימים האחרונים ממש קר! ברגעים אלה אני כותבת בקמפינג כשמסביבי בערך 8 מעלות, זו הקרבה רצינית להוציא את האצבעות מהכיס כדי להקליד). בכל זאת בכמה רגעים בטיול השמש האירה לנו פנים, רגע אחד כזה היה מול אגם מראה יפהפה ששיקף להפליא את ההרים המושלגים והמעוננים מסביבו. קצת תיקון לאגם מתיסון. כל הדרך שרנו ושיחקנו, והתעלמנו בהצלחה מהטפטוף הדקיק שבא והלך.

תורמוס אחד מיני רבים רבים

אגם מראה

אחרי רגע הגשם חוזר ולא רואים כלום

אחרי ארוחת צהריים קצרה חזרנו לחווה לצפות בתהליך הגז (הילדים מתעקשים לקרוא לזה גזז). הגוזז המדגים אחז בכבשה בין רגליו בתנוחה שלא נראתה נעימה לאף אחד מהם, וגזז אותה באמצעות מכונת תספורת גדולה שפועלת על מנוע דיזל. כל התהליך לוקח דקות ספורות, ואחריו הכבשה העירומה נשלחת לדרכה. הסבירו לנו שמכבשה ממוצעת גוזזים כשלושה קילוגרם של צמר, פעם אחת בשנה. מחיר הצמר הגולמי נמוך, ואחרי תשלום לגוזז נשאר רווח של דולרים ספורים לכבשה. לא ברור איך הם חיים מזה, אלא אם כן הממשלה מסבסדת איכשהוא את הענף. אגב, באי הדרומי יש יותר כבשים מאשר באי הצפוני, וגם יש להן יותר צבעים ודגמים.

נורמה רעבה גם בצהריים

התחלה

לקראת הסוף

מוכנה לקיץ

בתאבון כבשים

משם המשכנו לקמפינג שלנו ללילה הקרוב, אי שם בדרך לטה- אנאו. הנופים בדרך היו נהדרים, הרבה מים, הרבה כבשים, הרבה הרים. גם כאן יש חיות, והילדים כמובן שמחו להאכיל גם אותן (יש כאן כבשים, אלפקות, תרנגולות, ברווזים). לכבוד הקור החלטנו להכין מרק, בתוספת של קוסקוס ושקדי מרק שהבאנו מארץ הקודש, מדאבח ובניו היישר לאי הדרומי…

הנוף בדרך יפה, את זבובי החול לא רואים בתמונה

העננים נורא נמוכים

לילה טוב!

קווינסטאון- יופי של עיר

הקמפינג שלנו נמצא בעיר קטנה ומתוקה ליד קווינסטאון, שנקראת arrowtown. היום החלטנו על יום רגוע, אחרי הטיול של אתמול. ראשית, נתנו לילדים לישון עד מאוחר, בתקווה שאם הם יתעוררו לבד יהיה להם יותר קל לקום. בתשע החלטנו שאולי בכל זאת נעיר אותם… מפה לשם, יצאנו מהקמפינג באחת עשרה… התחנה הראשונה שלנו הייתה חנות ממתקים פה בעיר, שמחלקת טעימות של פאדג' לקונים. טעמנו הרבה סוגים של פאדג', עם קוקוס, קרמל מלוח, פירות, אגוזים ועוד הפתעות. בחרנו את הטעימים ביותר וקנינו כמה חתיכות, שיהיה. העיר הזאת נראית ממש כיפית, עושה חשק להישאר לגור כאן קצת.

חורזים חרוזים

מצויידים היטב בפאדג' יצאנו לכיוון קווינסטאון. אחרי שמצאנו חנייה, פנינו לתחנה השנייה שלנו- חנות חרוזים. שם כל אחד יצר שרשרת, צמיד, עגילים או מחזיק מפתחות, תוך שימוש בהמוני סוגים של חרוזים. איתי בחר להכין שרשרת, עם תליון של שלד והרבה חרוזים 'גבריים' למראה. נעמה הכינה צמיד עם חרוזים פרחוניים ועדינים וחרוזים עם אותיות השם שלה. מעיין הכינה מחזיק מפתחות עם חרוזים צבעוניים ואותיות השם שלה. עילם הכין שרשרת עם מבחר אקלקטי של חרוזים בגדלים, צבעים וצורות מגוונות מאוד, ותומר הוסיף גם לו את אותיות השם שלו. אני בחרתי להכין לעצמי עגילים, שיהיו לי למזכרת מניו זילנד, לכן החלטתי לקשט אותם בתליונים קטנים של כבשים מכסף. הוספתי קצת חרוזים קטנטנים- והנה, מוכן. היה נחמד לעשות משהו קצת שונה.

עילם בוחר חרוזים

התחנה הבאה שלנו- fergburger, ההמבורגר המפורסם של קווינסטאון. טריפאדוויזר עמוס בביקורת מהללות עליו, ותמיד יש שם תור, אפילו בשמונה בבוקר! התור מתקדם מהר למדי, ובזמן ההמתנה מחלקים לנוכחים עותקים של התפריט, מה שמזרז את התהליך. תומר הזמין בורגר צבי, שנקרא למרבה האירוניה sweet bambi, זה לא הרתיע אותו בכלל! מעיין ועילם שלא אוהבים המבורגרים (למה?) ביקשו לחלוק צ'יפס וטבעות בצל, איתי ונעמה בחרו ארוחת ילדים של בורגר בקר, ואני הזמנתי המבורגר טרופי מקושט באננס. בזמן שחיכינו, עיינתי בתפריט, וראיתי שהם מגישים, בין היתר, טבעות תמנון מטוגנות עם מלח ופלפל שחור. וכך, כשמעיין התלוננה שהטבעות בצל שלה מלאות בפלפל, טעמתי ולא היה לי קשה להבחין שקיבלנו טבעות תמנון במקום טבעות בצל. מעיין ביקשה להחליף, עילם דווקא אכל בתיאבון (את טבעות הבצל שקיבלנו במקום הוא לא אהב). אחרי שקיבלנו את האוכל, הלכנו לשבת בפארק מול האגם (במסעדה אין מקום לשבת), ישבנו על ספסל ועילם מיד פנה לפעילות החביבה עליו- רדיפה אחרי ברווזים ושחפים- היו שם המונים. לנעמה נשפך קצת צ'יפס, והם מיד קפצו והתחילו לריב על האוכל, והיו כל כך הרבה מהם, שכשהרמתי כמה צ'יפסים קפץ עלי שחף ורצה לחטוף לי אותם! עילם חובב התמנונים מיד נכנס לפעולה, ובעזרתם של עוד כמה ילדים בני גילו שהיו שם, גירש את כולם. מסתבר שריצה אחרי ברווזים ושחפים זה תחביב חוצה תרבויות, ויכול להתרחש במגוון שפות- עברית, הודית, אנגלית, סינית… העיקר שאפשר לאכול בשקט.

אוכלים את ההמבורגר המפורסם

(בסוגריים אספר שבכל העיר מפוזרים שירותים ציבוריים שמנוקים לעיתים תכופות, ובכלל לא נורא להשתמש בהם. אפילו קצת מצחיק, חלק מהם אוטומטיים, כך שכדי להיכנס לוחצים על כפתור, הדלת נפתחת וכשנכנסים השירותים אומרים- ברוך הבא! נא ללחוץ על הכפתור לסגירה ונעילה של הדלת, לרשותך 10 דקות. מזל שלקח לנו פחות!).

התחנה הבאה שלנו היא בר קרח, שמגיש קוקטיילים ומוקטיילים (משקאות לא אלכוהוליים לילדים). לפני הכניסה מקבלים מעילים, כובעים וכפפות- ונכנסים. זה ממש מגניב, הכל עשוי קרח, הבר, הכיסאות, הקירות, הפסלים, אפילו הכוסות! שתינו קוקטיילים ונהנינו מטמפרטורה נעימה של מינוס חמש מעלות, הילדים ליקקו להנאתם את הפסלים, ניסו לנגוס בכוסות וקפאו לאיטם. אחרי חצי שעה בערך, החלטתי שעילם כבר מספיק כחול ורועד, ויצאתי איתו החוצה, האחרים הצטרפו צ'יק צ'ק. קיווינו להפשיר בחוץ, אבל מזג האוויר היה נגדנו, ונהיה קר ומעונן (הקיץ באי הדרומי הוא פיקציה). בכל זאת המשכנו לתחנה הבאה שלנו- המצפה התת- אגמי. מתחת לפני האגם יש מצפה קטן, ודרך חלונות הזכוכית אפשר לצפות בדגי טרוטה, צלופחים ענקיים, והאטרקציה- ברווזים צוללים. מסתבר שהברווזים האלה יכולים לצלול לעומק של 8 מטרים ולשהות במים עד 45 שניות! אפשר להכניס למכונה מטבע של דולר, ואז יוצא מול החלון בתוך האגם אוכל לדגים, והם מתנפלים עליו לנגד עינינו. עילם מאוד נהנה, עבר מחלון לחלון והתלהב מכל בוורז שצלל וכל דג וצלופח (הוא אומר צולפח). כשרצינו ללכת גילינו שיורד גשם, אז נשארנו עוד קצת, עד שהגשם נחלש קצת. התחנה הבאה שלנו, עוגיות עם גלידה, עוד חווייה מפורסמת של קווינסטאון שהיינו צריכים לסמן עליה V. אגב, הקראוון נשאר כל היום בחנייה ואנחנו הסתובבנו בעיר ברגל, מרכז העיר לא גדול, והכל קרוב.

בבר הקרח, עילם נוסע בקטר מקרח

קר מבחוץ וחם מבפנים

אריה מקרח- קר וטעים

חיבוק דוב

גם הכוסות מקרח

צלופחים ודגי טרוטה

אני עם חבר

ברווז צולל

אם כך, cookie time. חנות קטנה ומדליקה של גלידות ועוגיות. בוחרים עוגיות (חמות מהתנור), בוחרים גלידה (קרה מהפריזר) ומקבלים סנדוויץ'. היינו די מלאים, אז הילדים לקחו מיני סנדוויץ', אני לקחתי רק עוגית אחת (עם מקדמיה ושוקולד לבן, יאמי) וגלידה (בטעם אפוגטו- וניל עם אספרסו, יאמי) ורק תומר השמן אכל סנדוויץ' גדול של גלידה קרמל מלוח ועוגיות- אחת כמו שלי ועוד אחת עם חמוציות ושוקולד (וגם אכל את הגלידה שעילם לא רצה… שמן, כבר אמרתי? J).

התחנה האחרונה להיום הייתה אמורה להיות נסיעה בנופים מהממים לאורך האגם, עד לקמפינג שלנו. למרבה הצער, ראינו רק את הכביש, וגם זה בקושי, כי הכל היה אפור וערפילי. נקווה שמחר יהיה בהיר יותר, כי אנחנו צריכים לחזור באותה דרך.

לילה טוב!

רוב רוי

היום הוצאנו לפועל מבצע מורכב, שכלל גיוס של עוד שתי משפחות ישראליות (זוג פלוס תינוק שפגשנו פה בקמפינג, ומשפחה עם שלושה ילדים שפגשנו באי הצפוני בחטף וסוף סוף הצלחנו להיפגש ממש), כדי שנוכל לשכור ג'יפ 4*4 של חמישה מקומות ולשלוח ילד אחד במקום הפנוי בג'יפ אחר.

לפני תחילת המסלול, רעננים וחזקים

בבוקר הצלחנו להתארגן יחסית מהר, והגברים יצאו לצוד ג'יפים בזמן שהנשים והילדים נשארו לחכות בקמפינג. לא עבר זמן רב, וכבר יצאנו בשיירה לכיוון שמורת mount aspiring, שם נמצא הקרחון רוב רוי. שעה נסיעה בדרך לא דרך, עם מעבר בנחלים והרבה הרגשה טובה שלא סתם שכרנו רכב שטח…

המסלול מורכב מטיפוס של חמישה ק"מ בין יערות ומצוקים על גדות נחל תכלת יפה, תצפית על קרחון בשם רוב רוי, וירידה של 5 ק"מ בחזרה לנקודת ההתחלה. יצאנו לדרך נמרצים ועליזים. הבנות במשפחה השנייה מקבילות בדיוק לגדולים שלנו- גפן בגיל של איתי, קשת בגיל של מעיין וטופז בגיל של נעמה- אולי בגלל המחסור בחברה, היה חיבור מיידי מצויין. (בסוגריים אני מוסיפה שבאופן כללי בכל פעם שפוגשים ישראלים- לא ילדים- הילדים מתחברים מיד, יוצרים קשרים ומקשקשים חופשי. בג'יפ מי שביקשה לנסוע עם משפחה אחרת, היא נעמה! מי היה מאמין). כך שהילדים קשקשו ושיחקו והדרך למעלה עברה להם בקלות ובשמחה. עילם הלך יפה חלקים גדולים מהדרך ורק קצת התפנק על הכתפיים של אבא או במנשא אצל אמא (כמה שאני חזקה!). גילינו שלטייל בקבוצה זה הרבה יותר לאט מאשר כשאנחנו מטיילים רק אנחנו. במרכז המבקרים של השמורה אמרו לנו שמדובר בטיול לא קשה שנמשך שעתיים למעלה ושעתיים למטה. לקבוצה שלנו העלייה לקחה קרוב לארבע שעות! המשפחה שטיילה איתנו אוהבת לעשות הרבה עצירות, לנשנש בכל הזדמנות וללכת לאט. אז עצרנו הרבה, אכלנו כל הזמן וממש נהנינו. שיחקנו משחקי דרך, התלהבנו מהנוף הנפלא, שמחנו לראות את הילדים נהנים והולכים בקלות. את הנוף ממש קשה לתאר, כל כך הרבה גוונים! אפילו לבן, מסתבר, מגיע בכמה גוונים, העננים, השלג, הקרח, המפלים- לכל אחד מהם יש גוון שונה של לבן והשילוב הוא מהמם! פשוט חגיגה לעיניים וללב. הנחל שצועדים לידו בהתחלה ומעליו בהמשך, שוצף וזורם כל הזמן בתכלת וקצף, ורעש הזרימה משתלב עם המראה המרהיב ומרחיב את הלב.

נעמה וקשת

מבט ראשון על הקרחון

הילדים עם גפן, ארוחת צהרים משותפת

הקרחון המקסים

עילמי המתוק

הגענו למעלה!

כל הכבוד לנו, היה שווה!

בזמן העלייה, בכל פעם שפוגשים מישהו שכבר נמצא בדרך חזרה, הוא או היא מיד מחייכים ואומרים שכדאי להמשיך כי הנוף מלמעלה שווה את זה. ואכן, כשמגיעים לתצפית על הקרחון מרגישים את כל מה שלא הרגשנו מול פרנץ יוזף, מין הוד קדומים של שריד שנשאר מתקופה שחלפה. כל כך יפה! כל הלבן האדיר הזה! ממש שמחתי שהחלטנו להישאר עוד לילה בוואנקה ולא ויתרנו על הטיול.

כל כך יפה

אחרי שנחנו למעלה וכמובן גם אכלנו, הווייז של הטיולים (תומר) הודיע שתוך שעה וחצי אנחנו למטה. לקח כמה דקות יותר, כי היו פקקים בדרך (כשאחד הילדים צריך פיפי, הוא מתקדם קצת קדימה, מכריזים- עצור פיפי!- ומחכים רגע עד שאפשר להמשיך, זה עיכב אותנו קצת). בחנייה נפרדנו בצער מהבנות והוריהן, הזוג עם התינוק שנסעו עם נעמה המשיכו איתנו עד לחברת ההשכרה, ושם נפרדו דרכינו.

הצטיידנו בקפה (אני) ויצאנו לכיוון קווניסטאון. דרך של שעה בערך לקחה כמעט פי שניים, בגלל הנוף הנפלא, נסענו לאט, עצרנו לצלם… יש עכשיו מיליוני תורמוסים (אפילו יותר מאשר בגינה שלנו) בכל מיני צבעים- לבנים, צהובים, ורודים, סגולים, סגולים בגוון נוסף, מרהיב!

הגענו לקמפינג מאוחר, מקלחת ולמיטות (ילדים) ותכנון ההמשך פלוס הזמנת קמפינגים ופעילויות עד אמצע הלילה (תומר ואני).

לילה טוב!

יומיים בוואנקה

יומיים בוואנקה

וואנקה נודעת במזג האוויר היפה שיש בה, היא שוכנת בעמק בינות להרים גבוהים, ש'עוצרים' את העננים, ולרוב יש כאן שמש נעימה. איכשהוא הצלחנו ליפול על היומיים גשם שיש כאן בקיץ, אבל אנחנו לא מתמרמרים, חלילה.

אחרי ההגעה המאוחרת הלכנו לישון מאוחר, אז החלנו לתת לילדים לישון יותר מבדרך כלל, כך שהתחלנו את היום באמצע הבוקר, ויצאנו מהקמפינג רק לקראת הצהריים. החלטנו ללכת למקום של קירות טיפוס לכל המשפחה, שנמצא במקום סגור. באומץ רב טיפסנו על הקירות (תומר נשאר למטה כדי לצלם), ונהנינו מהמגוון. יש סולם שלא מחובר לכלום, קיר עץ, קיר עם צינורות, קיר עם חבלים, קיר שצריך לטפס עליו במין שיפוע של זיג זג, ואפילו קיר בחושך, עם אורות אולטרה-סגולים. הכל מאורגן כך שהילדים יכולים להסתדר בעצמם (חוץ מעילם, אבל אפילו הוא טיפס קצת), וכך תומר היה פנוי לצלם ואני הייתי פנויה לטפס בעצמי. היה איתנו גם יונתן, ידיד של נטע מקיבוץ גבולות שגר כאן ועובד כמדריך צניחה (נמצא בניו זילנד כבר כעשור עם הפסקות), והילדים התחברו אליו מיד והציקו לו ולא לנו.

טיפוס פנים אל פנים

מעיין בשחקים

נעמה ואני מטפסות במקביל

נעמה

איתי מטפס בחושך

מעיין, כרגיל, היא האלופה המשפחתית בטיפוס. בקלילות ובגמישות היא מטפסת על כל קיר, ומיד קופצת למטה וממשיכה לאתגר הבא. מבחינתי החלק הכי קשה הוא הירידה למטה- כשמגיעים למעלה, אמורים להיתלות על החבל המאבטח ולגלוש למטה, אבל זה אומר לעזוב את הידיים והרגליים ולסמוך על החבל. אני גיליתי שזה ממש קשה, ואני צריכה לעבוד על עצמי בכל קיר מחדש כדי לעזוב. בחלק מהמקרים לא יכולתי, ומצאתי את עצמי יורדת בחזרה במאמץ, במקום פשוט לגלוש… ומעיין, בלי בעייה, פשוט מזנקת למטה.

כשגמרנו לטפס ולגלוש ושוב לטפס, נסענו לחפש ארוחת צהריים. שוב מצאנו את עצמנו אוכלים המבורגרים וצ'יפס, אבל הפעם הם היו טובים במיוחד. וואנקה היא עיר חביבה, ונחמד סתם להסתובב, אז אחרי האוכל יצאנו לטייל סתם, ליד האגם. יונתן שוב הצטרף אלינו, וביחד חיפשנו אבנים יפות, הסתכלנו במשקפת השווה שלו על ציפורים, הלכנו לראות את 'העץ של וואנקה'- עץ קטן בן 70 שגר בתוך האגם. אין לו ייחוד מלבד היותו העץ של וואנקה, מה שמזכה אותו בשלט שמזהיר שצריך להגן עליו, ובהמון תיירים סינים שמצלמים אותו. אז גם אנחנו צילמנו אותו, וישבנו על חוף האגם ונהנינו מסתם לא לעשות שומדבר מיוחד. כשהתחיל להיות מאוחר חזרנו לקראוון ונסענו לפעילות נוספת לימים גשומים- קניות בסופר. בערב חזרנו לקמפינג שלנו, ו'שחררנו' את הילדים לטרמפולינה ואפילו קצת לטלוויזיה!

העץ של וואנקה

בבוקר השתדלנו לקום מוקדם, כי הייתה לנו מטרה ברורה- להגיע לפאזלינג וורלד לפני ההמונים. הצלחנו לצאת מהקמפינג לפני עשר! ואכן, כשהגענו, עדיין היה די ריק ויכולנו ליהנות מהמוצגים בלי עוד המון אנשים. היה קצת גשום, אבל בפנים יבש וחמים, וממש מדהים שם!

יש אשליות אופטיות, חידות ופאזלים, מבוך ענקי (בחוץ, בגשם, שמרנו אותו לאחר כך), והמון הזדמנויות לצילומים מגניבים. בצהריים עשינו הפסקה ונסענו לקולנוע המפורסם של וואנקה- סינמה פרדיסו. יושבים שם על ספות וכורסאות, ובהפסקה קונים עוגיות גדולות וחמות שבדיוק יצאו מהתנור, כיף! ראינו את הסרט הגרינץ, על יצור מרושע שגונב את חג המולד, אך מגלה בסוף שהאהבה מנצחת (סרט מצוייר) הילדים היו סבבה עם האנגלית, ולא התלוננו בכלל (הם גם ישבו ליד יונתן, אז בכלל היה לי שקט מהם).

כמה חיות יש בתמונה?

אחרי הסרט חזרנו שוב לפאזלינג וורלד, והפעם היו המון אנשים! הצלחנו ללכת את כל המבוך, כולל כל המגדלים, במהירות רבה (הממוצע הוא שעה, לנו לקח הרבה פחות, כי אנחנו מעולים), איתי, מעיין ונעמה שבחרו ללכת בלעדינו, התעכבו הרבה יותר ובסוף יצאו ביציאת חירום כי נמאס להם. ביקרנו שוב בחדרי האשליות, רוקנו את החנות הצמודה ממוצרים מגניבים, ובסוף התיישבנו שוב ליד השולחנות לפתור חידות ופאזלים. בשלב הזה כבר הצטרפה אלינו משפחה ישראלית נוספת, עם 3 בנות בגילאים מקבילים לשלושת הגדולים שלנו, והשמחה הייתה רבה.

חדר בזווית של 15 מעלות

במבוך

שירותים בסגנון רומי
עילם עבר ליד כל אחד מהאנשים המצויירים ואמר לו שהוא מבולבל ולא ככה עושים…

משם חזרנו לקמפינג וכאן אני כותבת עכשיו, באצבעות קפואות מקור, ליד שולחן פיקניק… נראה לי שזה היום הכי קר שהיה לנו עד כה, בערך 10 מעלות, קר ממש. זה לא מפריע לארבעה ילדים פראיים לקפוץ ברגעים אלה ממש בטרמפולינה יחפים ובחולצות קצרות. מעניין של מי הם. למחר מתוכנן מבצע רציני- אנחנו ועוד שתי משפחות ישראליות שכרנו רכבי 4*4, ואנחנו יוצאים לטייל במסלול הרוב רוי, בקטנה, 10 ק"מ של עליה וירידה עם תצפית לקרחון באמצע. דיווחים בהמשך!

מפלים כחולים כחולים

הבוקר לא היה ביליארד, אז הילדים לא רצו לקום, השארתי את תומר לנהל את התארגנות הבוקר ויצאתי לטיול לעבר העיירה הקרובה כדי לקנות לחם לארוחת הבוקר. הקמפינג נמצא כ-750 מטר מהעיירה פוקס (העיירה של הקרחון), הצטיידתי בתרמיל וארנק ויצאתי לדרך. הגעתי לסופר הגדול שלהם, שהוא בערך בגודל של הכולבו הישן בניר יצחק, כלומר קטן, והתחלתי לחפש אוכל שהילדים יאהבו. לאחר שגמרתי את הקניות (כולל אריזה של שני ליטר גלידה) וארזתי הכל בתרמיל, יצאתי לטיול בחזרה לקראוון. כשהגעתי כולם כבר היו ערים וכמעט מוכנים, ויכולנו לצאת לדרך.

ראשית, חזרנו לאגם מתיסון- האגם מאתמול- בתקווה לראות בבוקר השתקפות טובה יותר. תקוותינו נכזבו, היה יום מעונן וגם קצת רוח, ולא הייתה השתקפות בכלל. אז התנחמנו בארוחת בוקר, עם מיליון סוגי גרנולה ודגנים שקניתי, יוגורט וטוסטים. ואז הגיע הזמן לומר שלום לאיזור הקרחונים, ולהתחיל להיפרד מהחוף המערבי (פרידה זמנית). נסענו לכיוון מעבר ההרים haast, במטרה לעבור לכיוון וואנקה.

בדרך עצרנו במקום שנקרא bruce bay, חוף שמרוצף באבנים עגלגלות בגוונים של אפור ולבן. מסתבר שהרבה אנשים עוצרים שם, וכותבים את שמם על האבנים. החלק הקרוב לכביש 'מקושט' באבנים עם כתובות, מצאנו גם כמה בעברית. מיד התגייסנו למשימה, אספנו אבנים, כתבנו וקישטנו וכמובן שגם צילמנו!

הדרך 'מרוצפת' מפלים, ועצרנו ברובם. בחלק יש ממש טיולצ'יק ובאחרים רק תצפית, רובם משלבים תצפית עם הליכה של כמה דקות.

במפל הראשון אכלנו ארוחת צהריים (נסיעה ארוכה…) והילדים טיפסו על הסלעים וחילצו עצמות. במפל השני היה טיול קצר ותצפית וכך נסענו ממפל למפל, מחליפים אחרי כל עצירה את מקומות הישיבה של הילדים, בתקווה למצוא סידור שבו הם לא רבים (ניסיון עקר, הם מצליחים לריב בכל השילובים). לקראת הסוף עצרנו ליד הנהר (haast river) הכחול להפליא, ובילינו על הגדה המלאה באבנים יפות- מעיין בנתה רוג'ום

תומר הקפיץ אבנים, איתי ניסה להיכנס למים הקרים (בינתיים אני מילאתי לו את הנעליים באבנים בשקט בשקט, אבל עילם ראה אותי, עזר לי בשמחה ואז רץ לאיתי לספר לו בהתלהבות ששמנו לו אבנים בנעליים. אוף), אני עמדתי על הראש… היה כיף, אספנו אבנים יפות, ובסוף הצלחתי לגרום לכל הילדים ולאבא שלהם לחזור לקראוון (תומר היה הכי בעייתי, רצה להמשיך להקפיץ אבנים למרות שמאוחר).

בכל פעם שתומר או אני מתכופפים, ישר קופץ עלינו קוף קטן

blue pools

המים עשויים קריסטל, שקופים, אפשר את הסלעים לראות (שלומי ברכה)

הדרך הייתה ממש יפה, למרות שהיה אפרורי ומעונן, והדבר המציק היחיד היה זבובי החול המרגיזים שהתנפלו עלינו בכל עצירה.

בשעה מאוחרת למדי הגענו לוואנקה, וכאן נישאר בימים הקרובים.

לילה טוב!