כשאני ועילם הולכים יד ביד

אתמול אחר הצהריים, עילמי הושיט לי יד וביקש: בואי נלך לטיול ארוך-ארוך, רק את ואני, וגם מייפל יכולה להצטרף. אחזתי את ידו הרכה בכף ידי, שרקתי למייפל ויצאנו לדרך.

אמרתי שאני רוצה ללכת לבוסתן השמונים, ועילם אמר שזה רעיון מצויין, נראה מה שלום הבוסתן. הלכנו יחד יד ביד, רוח נעימה נשבה וכיף לטייל. אחרי שירדנו מהכביש ההיקפי, עילם הכריז על תחרות ריצה עד קצה הגשר, ומיד התחיל לרוץ. במפתיע, הוא ניצח בתחרות והיה מרוצה מאוד.

הבוסתן גדל יפה בחורף שעבר, וגם האביב עשה לו טוב. העצים צמחו והתפתחו וביכורי הפירות כבר כאן. עברנו עץ עץ, בדקנו איזה עץ זה ומה שלומו, האם יש פירות והאם הם בשלים. אכלנו תותי עץ ופיטנגו ושמחנו לראות את ההבטחה הגלומה בענבים ובפטל, שיבשילו בקרוב. גם התאנים, הרימונים והגויאבות מלאים פרי צעיר. יהיה טעים הקיץ.

דילגנו בין אבני המדרך ונזכרנו ביחד איך בנינו את הבוסתן. עילם טיפס על האבנים וקפץ באומץ, ולא הפסיק לפטפט בעליזות. התחרינו שוב בריצה אל הצד השני של הגשר, חצינו בזהירות את הכביש והמשכנו ללכת. היד הקטנה והרכה שלו שוב מצאה את ידי, והרגשתי איך רוך מציף אותי. התינוק שלי גדל.

בהוראתו של מדריך הטיולים הזעיר, הלכנו רק על הקו בצד המדרכה, ורק על הקו בצד השני, ורק באמצע בלי לדרוך על הקוים בכלל. הוא דאג כל הזמן שמייפל תהיה קרובה אלינו, שלא תלך לאיבוד. עצרנו ליד כל עץ תות וכל שיח פיטנגו שראינו בדרך, וגם בדקנו אם עוד יש תותים ארוכים בעץ התות הפקיסטני (יש), אבל את תקטפי אמא, טוב? כי יש גינה מסביב ואני לא רוצה לדרוך על הפרחים היפים. הוא מתעקש לאכול רק פיטנגו כתומים ולא לגמרי בשלים, ולא עוזר שומדבר.

אחרי שאכלנו ויש לנו המון כוח ושרירים, אנחנו קופצים חלק מהדרך, ועילם לא שוכח להכריז בכל פעם שעוברים ליד בית של ילד מהגן, זה הבית של… ליד שני עצי פיקוס על הדשא הגדול יש המון עלים שנשרו, עילם מסביר לי שזה ים, ומיד יוצא לשוט בו, בזמן שאני ממתינה בנמל הבית על הספסל. אחרי שהמלח הנועז שלי גומר להפליג בין העלים, אנחנו עושים הפסקת חיבוקים ונשיקות על הספסל. הלחיים שלו כל כך רכות…

כשאנחנו ממשיכים לטייל, הוא רואה ציפורים ומסביר לי שזו דוכיפת וזה עורב, ויש גם דרורים ודררות. המון ציפורים. בואי נשיר להם את 'מקהלה עליזה' ואנחנו שרים, בפזמון הוא גם רוקד. ושוב היד שלו מוצאת את היד שלי והלב שלי לגמרי שלו ואני יותר אמא מכל דבר אחר.

על כנפי נשרים

בשבת האחרונה הדרמנו לעין עבדת, כדי לקחת חלק בסיור צפרות משפחתי. יום אפריל קיצי קיבל את פנינו בנגב היפה כשחברנו לשאר המשתתפים- המשפחה המורחבת- וערן המדריך החמוד. התחלנו את הסיור בעבדת, בהסבר קצר על הצפוי לנו- ציפורים- ופנינו להיילייט של הסיור: צפייה בנשרים מקננים!

במילה אחת- מדהים! בעזרת משקפות שהבאנו והטלסקופ המשוכלל של ערן צפינו בנשרים מקננים במצוק ממול. אפילו איתי שכח שהוא כועס כשהצליח לאתר בעצמו קן נוסף עם נשר וגוזל. אפילו הצלחנו לראות את הגוזלים מרימים ראש כשאבא או אמא נשר מקיאים להם ישר לתוך הגרון את ארוחת הבוקר. יאמי. ממש מרגש לראות אותם כך בטבע, כמעט בלתי נתפס.

ערן הסביר לנו על ציפורים נוספות וניסה להראות לנו אותן, חלקן היו מהירות מידי בשבילנו, אבל חלק הצלחנו לראות, ובעיקר נדבקנו בהתלהבות של ערן, ובתשוקה שהוא מביא איתו. בין הציפורים שבאו לפגוש אותנו- עיט ניצי, טריסטרמית (זאת מארץ עיר), חימריה חלודת זנב ועוד שמות שכנראה הוא המציא על המקום.

את החימריה הוא שמע בזמן שנסענו לכיוון עין עבדת, עצרנו ופרקנו מכלי הרכב וערן הראה לנו איך הוא משמיע קולות מוקלטים של חימריה זכר, והזכר האמיתי- שהוא מאוד טריטוריאלי- בא לבדוק מי זה והתקרב אלינו לבדוק אם זה אנחנו. מגניב!

בהמשך הגענו לשמורה, טיילנו לאורך הנחל והילדים טבלו את הכובעים במים (רק בחלק שמותר, כמובן), פגשנו יעלה יפה שטיילה על המצוק מולנו וכולם חוץ ממני ראו פסמון נח בכניסה למחילה שלו (אני התעכבתי לעזור למעיין ובינתיים הוא ברח). תומר ניחם אותי שמדובר בסתם חיה דמוית עכבר גדול ומכוער…

בדרך חזרה בהליכה בתוך השמורה, אני צעדתי עם עילם ותומר התעכב ביחד עם ערן. בזמן שאנחנו הגענו לחנייה ואני ביליתי עם עילם בשירותים (אמא, יש לי קקי גדול!), הם הצליחו לראות עוד נשרים די מקרוב, וגם ראו עוד האכלה של גוזל! נפרדנו בצער מהציפורים והמשכנו לפיקניק באגם ירוחם.

שם התכבדנו בארוחה נטולת גלוטן וכל מיליון הילדים שיחקו והשתוללו. איזה משפחה כיפית יש לי!

ארבעים? אני?

יום הולדתי הארבעים הגיע וחלף, בשקט יחסי. קיבלתי יופי של ברכות מהילדים, נעמה כותבת כל כך יפה! היא מצליחה לעשות את כל טעויות הכתיב האפשריות, למשל במילה 'תכעסי'- טחאשי. גם סוג של כשרון… נראה שאין לה שום חוש לזה, אומרים שזה גנטי, אז אולי היא לא שלי. היא עבדה על הברכה במשך שבועיים, כל פעם מוסיפה עוד קצת, מידי פעם באה לשאול לגבי איחולים שונים (סיפרה שתומר אמר לה לא לכתוב סתם מזל טוב או יום הולדת שמח, אלא ברכות מהלב). יום אחד שאלה אותי אם 'שתלכי הרבה לשירותים' זה איחול טוב, כמובן שבאותו יום סבלתי משלשול, הילדה מכשפה!

בניצוחן של שקד ויונה, תומר הצליח לקחת אותי ללילה במלון כרמים השווה. היה ממש כיף! הלכנו ביחד לחוג יוגה, ובמשך שעה וחצי כמעט התפתלנו בתנוחות משונות, שקענו במדיטציה, התרכזנו בקצה האף שלנו ומאוד השתדלנו לא לצחוק נורא. האוכל שם מעולה, אז אכלנו המון, ובעיקר היה נהדר להיות קצת לבד ביחד.

למעשה, מסתבר שלהיות בת ארבעים די מרגיש אותו דבר כמו שלושים ותשע, אז נראה לי שאשרוד את הסיפור הזה. שליש מאחוריי, נשארו עוד שניים. כיף.

חזרה לשגרה

מאז שנחתנו, שואלים אותי שוב ושוב איך היה (נהדר), אבל שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא- איך החזרה לשגרה. התשובה לשאלה הזו קצת יותר מורכבת, ותלויה בזהות השואל. לרוב האנשים אני עונה שזה קשה ומבאס ומחייכת, והם מחייכים בהשתתפות ועוברים הלאה. לקרובים יותר אני יכולה לספר שהנחיתה היישר בתוך החורף הסוער, אחרי הרפתקאה שמילאה את כל עולמי תקופה ארוכה, לא ממש עושה לי טוב. תומר חזר לעבודה במהירות הבזק, ונשאב לתוך ההתרחשויות מיד, הוא עובד ימים ארוכים וגם כשהוא בבית (לא קורה הרבה), תשומת הלב שלו נשארת שם. הגדולים חזרו למסגרות בקלות, ואפילו עילם, שחששתי מההסתגלות המחודשת שלו לגן, כבר לגמרי בפנים. על פני השטח, גם אני נכנסתי בחזרה למקום- העבודה בספריה, השיעורים הפרטיים, מפעל הסנדוויצ'ים בכל בוקר, הריבים עם הילדים על המחשב וכו'. אבל למעשה, אני מרגישה קצת תלושה.

לא חשבתי שיהיה לי קשה לחזור, הרי הטיול נמשך רק שישה שבועות, אבל כמו שהג'ט לג השפיע על הגוף והיה לי ממש קשה לחזור לשעות נורמליות (כמעט שבועיים נרדמתי בשבע-שמונה בערב וכל הזמן רציתי לישון), כנראה שגם לנפש יש מין ג'ט לג כזה, והוא עוד לגמרי נוכח בחיי. אולי זה שילוב של דברים, גיל ארבעים שמתקרב בצעדי ענק מאיימים (כבר פחות משבועיים!) וחשבון הנפש שמתלווה אליו, השערות הלבנות שצצו לאחרונה, ואולי גם היעדר ה'חלום'. במשך תקופה ארוכה הטיול לניו זילנד היה החלום, המפלט העתידי, מקור לאושר ופנטזיות. עכשיו החלומות נמסים לזכרונות, ואני צריכה למצוא כיוון חדש.

בינתיים אני שותה הרבה מידי קפה, מנסה לעשות ספורט, נפגשת עם קבוצת תמיכה (השולחן שלי בארוחות צהריים בחדרוכל, נכון שלא ידעתם עד כמה אתם משמעותיים?) וגם צבעתי את השיער בטורקיז…

חוזרים!

בבוקר אנחנו עולים על ההסעה לשדה התעופה, מלווים בערימות של ציוד ובלב כבד, לא רוצים להיפרד מניו זילנד!

בשדה התעופה הכל עובר חלק, אנחנו שולחים את כל התיקים הגדולים ישר לארץ, כדי לא להיסחב איתם בקוריאה. בטיסה הגדולים מיד מתחברים למערכת המולטימדיה וגם עילם לא עושה הרבה מידי ברדק, ואחת עשרה שעות חולפות במהירות סבירה. בשדה התעופה בקוריאה אנחנו עוברים במחלקת ההגירה (אחרי שבטיסה מילאנו טפסים מפחידים וקומוניסטים למראה) בלי בעיות, ומגיעים לדלפק של חברת התעופה מצוידים בוואוצ'ר למלון. אנחנו, ועוד אוטובוס מלא במשפחות, נשלחים למלון גרנד הייאט (*****). באוטובוס צפוף ואנחנו יושבים בספסל האחורי- של המגניבים! וכך אנחנו יורדים אחרונים מהאוטובוס ונעמדים היישר בסוף התור בקבלה של המלון…

קרררר

תומר והילדים פונים לאיזור ההמתנה לילדים ואני עומדת בתור ומתיידדת בינתיים עם אנגליה חביבה שטסה לבד עם שני ילדים בגילאי 7 וארבע. אנחנו מפטפטות ואני מרחמת עליה ואפילו נותנת לה לעבור לפני. סוף סוף מגיע תורי ואני זוכה בשני חדרים צמודים בקומה השישית. אנחנו עולים במעלית (צריך כרטיס לחדר בשביל להפעיל אותה) ונכנסים לחדרים שלנו- אולי התרגלנו לקראוון ואולי ככה זה במלון 5 כוכבים, אבל הכל נראה לנו כל כך מפואר ומרווח! המיטות גדולות ורכות, האמבטיה מזמינה ויש אפילו טלוויזיה! אנחנו לא מתעכבים יותר מידי ויוצאים מיד לארוחת הערב שלנו (בחלק אחר של המלון).

איזה מבחר! כמה סוגים וצבעים! הכל נראה כל כך יפה וטעים, אין ברירה ואנחנו טועמים הכל… תומר ואני נהנים מאוד, הילדים כרגיל מפונקים ולא מוכנים לנסות כלום, אבל גם הם מוצאים מה לאכול. המזנונים מחולקים לאוכל 'מערבי' ואוכל 'מקומי' ואנחנו בודקים כל דבר שנראה נחמד, כולל הקינוחים. המלצרים ממהרים לטפל בכל דבר, וכוסות המים שלנו מתמלאות במהירות, ברגע שצלחת מתרוקנת- היא נעלמת… ולא אני שוטפת כלים, כיף גדול!

בחזרה בחדר, אנחנו מקלחים את הילדים ומגלים שיש גם אמבטיה וגם טוש זרמים ענקי שיוצא מהתקרה, וגם טוש יד מעולה- ממש כל אחד יכול למצוא את מה שהוא אוהב. ליד האסלה קבוע לוח עם כפתורים שונים, ואני מתיישבת לחקור. כשישבני הענוג נוגע באסלה, היא מיד מתחממת. התחלה טובה. בלוח אני יכולה לבחור בין שטיפה מהירה לניקוי יסודי, ואפשר לשלוט בעוצמת בזרם, בכיוון, בטמפרטורה. לסיום אפשר להפעיל מייבש טוסיקים שמזרים אוויר חמים. כשקמים, השירותים מזרימים את עצמם. רק חסר שגם יגידו לי 'תודה רבה'…

בגלל שיש לנו שני חדרים ואנחנו שישה, אנחנו מתחלקים לשלישיות. עילם מצטרף אל תומר ואלי למיטה הענקית, ושלושת הגדולים מקבלים חדר משלהם. עילם מחליט שדווקא הלילה זה הזמן לעשות פיפי במיטה (אחרי טיול נטול פספוסים כמעט לחלוטין). כדי לא לטוס עם בגדים רטובים ומסריחים, תומר מכבס את הפיג'מה של עילם ומייבש אותה במייבש השיער.

בבוקר אנחנו שוב מתייצבים בחדר האוכל, ונהנים מהמגוון העצום שמוגש לנו. קשה לבחור, ואנחנו נאלצים לטעום מהכל, ולאכול המון! תומר בודק גם את האוכל הקוראני וטועם כיסונים בצבעים ומילויים שונים. אפילו הילדים המפונקים שלנו מרוצים! הישג מרשים. ההסעה שלנו לשדה התעופה תצא בשתיים עשרה בצהריים, אז אנחנו מחליטים לצאת להסתובב קצת בחוץ, אז מה אם הטמפרטורה שם היא מינוס שתיים?!

נושפים אדי כפור

אנחנו עולים לחדר להתלבש במיליון שכבות, ויוצאים אל הכפור. המלון שלנו (וגם שדה התעופה) נמצאים על אי קטן ליד סיאול (כמו שנתב"ג זה לא בדיוק בתל אביב, כך נמל התעופה שם הוא לא בדיוק בסיאול). את האי חוצה רכבת עילית מגניבה וחינמית שנוסעת על גשר עצום, אז אנחנו נוסעים בה הלוך וחזור, ויורדים בחלק מהתחנות. בתחנה אחת אנחנו מוצאים מגרש משחקים מקסים, ומשחקים שם עד שהילדים מכחילים. בתחנה אחרת יש המון מסעדות מקומיות קטנות ואנחנו משוטטים ביניהן. כשנהיה מאוחר אנחנו חוזרים לרכבת ונוסעים לכיוון המלון, הנוף אפרורי וקפוא. תומר מתלהב מהחלונות- כשיש שמש הם נהיים אטומים, וכשהיא נעלמת הם חוזרים להיות שקופים. הרכבת אוטומטית לגמרי ועילם מאוד מתפלא שאין נהג. אפשר לשבת ממש מלפנים, מול השמשה הקדמית ולהרגיש כאילו אתה הנהג.

מבט על העיר

משתעשעים במגרש

בוחנים את הסביבה

המגלשה קרה

אבל אני מסתדרת

ברכבת

מתקרבים לתחנה

במלון אני פונה לארגון התיקים לטיסה ותומר הולך עם הילדים לחדר המשחקים של המלון. בשתיים עשרה אנחנו נפגשים בכניסה ועולים על ההסעה שלנו. שדה התעופה של סיאול יפה כמו בפעם הקודמת שהיינו בו, פלוס עוד קישוטים לכבוד השנה החדשה. אנחנו מנסים למצוא משהו קטן לאכול לפני הטיסה, אבל מוצאים רק חנות של דונאטס (לא שאין אוכל, רק אין אוכל שהילדים שלנו יסכימו לאכול). בלית ברירה אנחנו אוכלים דונאטס, ודי מהר מגיע הזמן לעלות למטוס. זו הטיסה האחרונה שלנו וההתרגשות רבה, למרות זאת עילם נרדם עוד לפני ההמראה וישן כחמש שעות. הגדולים קצת משחקים ואז נרדמים גם הם, ואפילו לא מתעוררים לאכול. רגע לפני שאני נרדמת, אני מספיקה לראות את שמעון להט, שבא להגיד שלום. קטע. הטיסה חולפת במהירות, וכבר אנחנו נוחתים בארץ! עוברים צ'יק צ'ק את כל העניינים, והנה אנחנו צועדים אל סבא וסבתא שחיכו לנו מצויידים בשלטים ודמעות בעיניים!

תם ולא נשלם…

יומיים אחרונים בניו זילנד

התעוררנו בבוקר לבשורות טובות- משפחת גנוני יצטרפו אלינו לנסיעה לאקרואה! בזמן שאנחנו נשחה עם דולפנים, הם ישוטו בקייקים, ואחר כך נלך כולנו לים.

אקרואה

התארגנו בזריזות הרגילה שלנו, ויצאנו לדרך (עצרנו בסופר להצטייד בעוד קצת שוקולד לקחת איתנו לארץ, וגם אכלנו ארוחת בוקר צ'יק צ'ק). הנסיעה לאקרואה היא בכביש הררי מתפתל מול הים, עם נוף מקסים של ים כחול-טורקיז והרים ירוקים מנוקדים בכבשים. הדרך תמיד לוקחת לנו יותר מהצפוי, כי אנחנו עוצרים לצלם בכל הזדמנות, אבל בסוף אנחנו מגיעים.

העיירה מתאפיינת בניחוח צרפתי שמיד עושה לי רע, שמות הרחובות בצרפתית, דגלי צרפת תלויים על הבתים ואווירה של צפרדעים. אנחנו מצליחים לאתר את משפחת גנוני שהגיעה לפנינו וגם למצוא חנייה! עניין לא פשוט כשנוסעים במפלצת באורך של 8 מטרים כמעט וברוחב של פיל בינוני. ביחד אנחנו מנווטים למשרדי חברת השייט, ושם נפרדות דרכינו כשהם הולכים לשכור קייק ואנחנו נכנסים לבירורים אחרונים. בדרך פתאום אנחנו פוגשים את יאיר בלברמן מניר יצחק, שהשאיר מאחוריו את הרפת ויצא לנפוש קצת.

שם מחכה לנו אכזבה גדולה- נעמה ועילם לא יוכלו להצטרף לשייט! אנחנו מתלבטים מה לעשות, כי אין לנו איך להשאיר אותם לבד (לשלוש שעות) ולא ממש מתחשק לנו לוותר על השייט כולו… לבסוף, אני מצילה את המצב ומציעה את האופציה שתומר ישחה עם איתי ומעיין, ואני אצא עם הקטנים להפלגה לצפייה בלבד. המנהלת במשרד מסכימה בהתלהבות (היא הייתה ממש נהדרת, מאוד השתדלה לעזור לנו למצוא פיתרון) ושלושתנו נשלחים מיד לסירה, כי השייט מתחיל בעוד רגע. תומר נשאר עם שני הגדולים לחכות לשייט שלהם ולאכול משהו זריז.

מתי חוזרים כבר?

אני עולה לסירה עם נעמה ועילם, ממש מאוכזבת מזה שלא אשחה עם דולפינים, אבל מקווה שלפחות יהיה לנו שייט מהנה. תקוותיי מתנפצות אל קרקע המציאות, כשנעמה מתיישבת ומיד מתחילה- אמא, אני רעבה. מתי אוכלים? כשהשייט ייגמר. מתי הוא ייגמר? בעוד שעתיים. אבל אני רעבה עכשיו! ואם נעמה, אז למה לא עילם? ומיד הוא חוזר אחריה- גם אני רעבה! בסבלנות אין קץ אני מסבירה שעכשיו שטים לראות דולפינים, ושאולי נראה גם פינגווינים וכלבי ים, ונאכל כשנחזור. אבל למה לא הבאת לנו אוכל לשייט? ולכי תסבירי לשתי הקרציות הקטנות כמה היינו קרובים לפספס הכל, ואיך יצאנו בהתראה של רגע… אני כבר משלימה עם הגורל האכזר שנפל בחלקי, לסבול שעתיים של תלונות בחברתם של נעמה ועילם, בזמן שתומר ואיתי ומעיין יתחבקו עם דולפינים (פלוס עוד שעתיים לחכות להם עד שיחזרו), אכן, צפוי לי יום נהדר. הסירה מפליגה ואנחנו יוצאים לעמוד על הסיפון, כדי לצפות במים היפים, ולהתאוורר ברוח הים הנעימה (יום חם נדיר בניו זילנד- 30 מעלות, קלאסי לבילוי בים).

היום יפה, הסירה שטה בנחת, האוזניים שלי מתמלאות בתלונות- אני רעבה, אני עייפה, מתי חוזרים? איפה אבא? אני רוצה את אבא, אוף, משעמם לי (מוכפל בהד עילמי) והעיניים שלי כבר כמעט מתמלאות בדמעות, כשפתאום רב החובל מכריז- דולפין! אנחנו לא מספיקים לראות אותו, אבל זה מספק עניין לנעמה והיא מפסיקה להתלונן. עכשיו אני כבר לא יודעת מה עדיף- התלונות או האכזבה, כי ברור לי שלא נצליח לראות כלום, מקסימום סנפיר אקראי (רב החובל מכריז על הדולפינים ואיפה הם, אבל עם שני הילדים אני לא יכולה להתרוצץ מצד לצד). בכל זאת אני מחזיקה את המצלמה בהיכון, ופתאום רואה ממש מולי- דולפין! חמוד כזה! נעמה רואה אותו ומצב הרוח שלה משתפר מיד, התלונות נשכחות והיא כבר סורקת את המים בחיפושים.

חמוד

אמא ותינוקי

שאריות האכזבה שלי נמוגות והולכות עם כל דולפין שמתקרב אלינו, וכשאמא דולפינה עם דולפין תינוק מסתובבים סביבנו דקות ארוכות, אני כבר מאושרת ממש. עשרות דולפינים באים והולכים, קופצים מסביב לסירה, עוברים מתחתיה וחוזרים שוב. אני מצלמת בלי הפסקה, ונעמה ואני מתרגשות עם כל דולפין שעובר. בין לבין אנחנו רואים גם פינגווינים שיצאו לשחיית הצטננות מהחום שנפל עליהם באמצע הקיץ (הפעם אלה באמת פינגווינים, אליסה, אפילו רב החובל שלנו אמר).

פינגווין

איזה מגניב החור שלו, נכון?!

קורמורנים תינוקות

לוע של הר געש

אנחנו יוצאים מהמפרץ הגדול אל האוקיינוס השקט (באמת שקט) ורב החובל מראה לנו דברים מעניינים- לוע של הר געש שחלק ממנו קרס, כך שאפשר להיכנס פנימה בשייט (הוא מספר בגאווה שזה היחיד בעולם ומהווה אתר עלייה לרגל לגיאולוגים מכל רחבי תבל). אנחנו מתקרבים למערה במצוקים, ורב החובל מתחיל לקרוא קריאות מצחיקות כדי להשמיע לנו את ההדים שנוצרים. על מדף סלע לידינו עומדים בשורה גוזלים של קורמורן, צופים בנו כמו שאנחנו צופים בהם. בהמשך אנחנו מתקרבים למושבה של כלבי ים, ורואים איך הזכר השליט (ענקי!) מבריח בנהמות זכר אחר שרצה להתקרב אליו. כלבת ים אחת מיניקה גור ממש לנגד עינינו, ובכלל- כל הלהקה שוכבת בשמש בסבבה ומשתזפת.

נהמה אדירה

ושלא תתקרב שוב, הבנת?!

אמא מיניקה, בצד שמאל

האוקיינוס השקט

אנחנו חוזרים שוב לתוך המפרץ, ומגלים שהדולפינים חיכו לנו, גם הם התגעגעו ורצו שכבר נחזור. הסירה שטה לצידם דקות ארוכות, ובסוף מגיע הזמן לחזור לנמל. איזה כיף היה!

אנחנו יורדים מהסירה ומיד פוגשים את אליסה, שתומר ביקש ממנה לחכות לנו, כי אנחנו בלי טלפון. גם הילדים שלהם רעבים ואנחנו מחפשים מסעדה לחנות בה. בסוף כרגיל בוחרים במכנה המשותף הנמוך ביותר- פיש 'נ' צ'יפס. הם צמחוניים, אבל ישמחו לאכול צ'יפס (ואליסה ואני כבר מפנטזות על בירה קרה, השמש לוהטת!). המקום שבחרנו מתגלה כמוכוון לילדים, ואין בו אפילו טיפה של אלכוהול. אבל המנות ענקיות, והילדים צוללים מיד בתוך ערימות הצ'יפס. בגלל נסיגה רגעית של יכולותיי הקוגניטיביות אני מחליטה שזו הזדמנות נהדרת לטעום את מרק הצדפות המומלץ שלהם. זה באמת טעים להפליא, אבל כל כך לוהט, וכל כך לא תואם למזג האוויר… אנחנו אורזים את שאריות האוכל ויורדים לחוף.

כאילו נפלה להם הגלידה, ביקשתי שיעשו פרצוף עצוב

עוד לפני שאנחנו מספיקים להיכנס למים, תומר והגדולים מגיעים, והשמחה רבה. היה להם נחמד, אבל לא הצליחו להתקרב ממש, הילדים נהנו וזה העיקר. אנחנו נכנסים למים, ומגלים שבאוקיינוס השקט יש מים קרים! בחוץ חם כל כך והמים קפואים, הילדים משחקים והמבוגרים עומדים בתוך המים ומקשקשים… תענוג!

קרררר

בשבע בערב בערך אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לחזור לכרייסטצ'רץ', נראה כאילו עדיין צהריים- השמש לא שוקעת וממשיכה לחמם כאילו קיץ פה. אנחנו חוזרים לעיר בדרך המתפתלת, ומגיעים לקמפינג בזמן מצויין למקלחת.

בדרך חזרה

עובר עלינו לילה אחרון בקראוון, ובבוקר אנחנו פונים במרץ למשימת האריזה הגדולה. בעשר אנחנו צריכים לעזוב את הקמפינג, אז אנחנו חונים ליד הבית של משפחת גנוני, הילדים נכנסים פנימה לשחק ותומר ואני אורזים ומסדרים. את כל מה שלא נחוץ אנחנו מורישים לאליסה ואורי (אבקת כביסה, אוכל, נייר כסף וכו'), ומנסים לארגן את כל הציוד שלנו בתיקים הגדולים והקטנים. יש לנו לילה וחצי יום בסיאול, וצפוי שם מזג אויר קר של מינוס שתי מעלות, אז אנחנו מנסים לדחוף בתיקי הגב שלנו את כל ציוד החורף כדי שנוכל לשלוח את התיקים הגדולים ישר לארץ ולא נצטרך להיסחב איתם בקוריאה. באחת וחצי אנחנו נפרדים כמעט בדמעות מאליסה ואורי, ונוסעים אל חברת ההשכרה כדי להחזיר את גוליית (קשה לומר שלום ל'בית' שלנו).

תומר מנקה מים אפורים ושחורים בפעם האחרונה, לזה הוא לא יתגעגע כנראה

בחברת ההשכרה יש תור ארוך, אחרי יומיים שהיו סגורים לכבוד השנה החדשה. אנחנו אומרים שיש לנו טיסה בארבע, והם אומרים שיהיה בסדר. סבבה. אנחנו מחכים, הילדים כבר מטפסים על הקירות והלחץ גובר. בשלוש אנחנו כבר אחרי כל הסידורים, ומחכים להסעה לשדה התעופה, אבל ההסעה מלאה ויוצאת בלעדינו. הנהגת מבטיחה שהיא חוזרת בעוד כמה דקות, ונעלמת בדהרה. אחרי 25 דקות היא חוזרת, פורקת עוד תיירים ומעמיסה אותנו, שכבר ממש לחוצים, כי יש לנו טיסה בעוד חצי שעה. בעשרים לארבע אנחנו מגיעים לשדה, מצליחים לעשות צ'ק אין ולרוץ לשער, ואז מגלים שהטיסה נדחתה לארבע ורבע…. ים זמן.

שעה ורבע של טיסה, ואנחנו נוחתים באוקלנד. הילדים מתרגשים מסוף הטיול והחזרה לארץ, ומעצבנים הרבה יותר מהרגיל, באופן טבעי זה גורם לנו להתעצבן ולאווירה להיות לא הכי נעימה. כשאנחנו מבקשים במלון שלנו המלצה על מסעדה נחמדה וקרובה לארוחת ערב, מציעים לנו שיבואו לקחת אותנו מהמסעדה. אנחנו מסרבים בנימוס ומסבירים שהילדים צריכים להוציא אנרגיה. בניגוד לכרייסטצ'רץ' הלוהטת, אוקלנד נעימה ואפילו קצת אפרורית, ואנחנו נהנים מטיול של רבע שעה בערך עד למסעדה.

האוכל טעים, האווירה נעימה, הקוקטיילים זורמים כמים ורק הפרידה מניו זילנד מעכירה את מצב הרוח. שבעים (מאוד) ומרוצים, אנחנו מקבלים הפעם את ההצעה לטרמפ, ותוך עשר דקות כולם כבר במיטות.

מחר בבוקר אנחנו ממריאים לקוריאה ונפרדים מניו זילנד. כבר?

כרייסטצ'רץ' עם משפחת גנוני

היום בילינו בחברת משפחת גנוני- אורי, אליסה, עילי ומעיין. הם אירחו אותנו בביתם והראו לנו מקומות של 'מקומיים'. התחלנו את הבוקר בארוחת פנקייקים אצלם בבית (באדיבות השף תומר), טיילנו קצת ברגל- עילי הראה לנו את בית הספר שלו (המון דשא, מגרש רוגבי, מתקנים מגניבים, נחל), אורי הראה לנו חלקים מהאוניברסיטה (המון דשא, נחל, ברווזים). בצהריים נסענו לקטוף פטל אדום וטעים ושטנו אל diamond harbour, שם אכלנו ארוחת צהריים וטיילנו קצת. השייט הוא בסירה על תקן אוטובוס, רק כמה דקות לצד השני של המפרץ. הים היה די רגוע, בצבע טורקיזי למדי, אפילו ראינו קצה של דולפין מבצבץ לרגע.

ב'אוטובוס'

מטיילים

מחכים בתחנה

בשיט בחזרה

הסירה בה שטנו

כשחזרנו אחרי הצהריים אורי ואליסה הציעו לקחת אותנו למקום עם נוף יפה, אבל שהנסיעה אליו קצת קשה- בדרך צרה על פי תהום. מיד הסכמנו.

עם אורי ועילי

אני הולכת אחרונה ומתפעלת מהנוף, לא רואים, אבל יש לי חיוך טיפשי ומאושר על הפנים

אכן, נסיעה מפחידה, אחת המלחיצות שהיו לי. עכשיו כבר אפשר לגלות שפחדתי, בעיקר בקטעים שבא מולנו אוטו אחר והיינו צריכים לזוז ימינה על קצה המצוק, מזל שהצטיידתי בנהג מיומן (וחתיך). טיילנו על המצוק בערך שעה, וזה אחד המקומות המהממים ביותר שראיתי כאן ובכלל בחיים. הים כל כך יפה, טורקיז זוהר, מצוקים גולשים בחדות למים. באוויר מתעופפים שחפים ואלבטרוסים (אולי) וצוללים למים לדוג.

אליסה ומעיין מחפשים דולפינים

אלבטרוס?

כשהשמש התחילה לעשות סימנים של שקיעה, החלטנו לחזור, כדי לא לנסוע בדרך המפחידה בחושך. נפרדנו בצער, וחזרנו לקמפינג שלנו.

מחר אמור להיות אחד משיאי הטיול- שחייה עם דולפינים, אני מקווה שלא נתאכזב.

לילה טוב!

arthur's pass

הבוקר הצלחנו לקום בקמפינג- חופש שלנו, שאין בו שום התארגנות עם הקראוון- רק התארגנות בוקר אנושית- ועדיין יצאנו כמעט בעשר. נראה לי שאנחנו אלופים בהתארגנות איטית, חבל שזה לא ענף אולימפי..

כל הלילה ירד גשם, וגם הבוקר לא היה מהבהירים ביותר, אפרורי ומטפטף. בכל זאת, עברנו במרכז המבקרים כדי לקבל המלצות למסלולי טיול שווים, וגילינו שאחד המסלולים מתחיל ממש משם. לבשנו מעילי גשם ויצאנו לדרך.

זה היה מסלול קצר למפל קטן, ומשם טיפוס לתצפית על מפל יותר גדול. מהתצפית ירד שביל צר וקטן לכיוון הנחל, ירדנו בו והילדים מיד יצאו לטיפוס סלעים לכיוון המפל. איתי ומעיין הגיעו ממש עד אליו, ועילם, בליווי צמוד של תומר, הגיע רחוק למדי. נעמה נשארה על החוף, ואני טיפסתי קצת, רציתי להגיע לתומר לקחת ממנו את המצלמה ולצלם אותו ואת עילם, אבל החליקה לי הרגל לטבילה במים הקפואים. זה לא היה כיף בכלל, קר ורטוב ומעצבן, אז נעמה ואני עמדנו בתצפית כעוסות וצפינו באחרים נהנים.

בדרך חזרה מהמפל מעיין החליקה קצת וגם היא טבלה רגל אחת במים. גם היא לא נהנתה מכל הסיפור, אבל הצלחנו להתגבר ביחד. מזל שהקראוון קרוב, ויש בגדים יבשים ונעליים יבשות…

משם נסענו כמה עשרות מטרים לתוך הכפר, הצטיידנו בפינוקי בוקר מהחנות היחידה שם, ואפילו פגשנו בציפור קיאה. יש באיזור הזה הרבה מהן, ויש בכל מקום שלטים שמסבירים עליהן ומזכירים שאסור להאכיל אותן. תומר  צילם אחת עומדת על שלט שמסביר עליה, כנראה גם היא רצתה ללמוד משהו על עצמה. זה התוכי האלפיני היחיד בעולם, ומאוד גאים בו כאן.

500 מטרים קדימה התחיל טיול נוסף, למפל גבוה שנקרא 'קערת הפונץ' של השטן'. הדרך אליו מתפתלת בעלייה, ויש המון מדרגות. הילדים התלוננו כל הדרך שקשה, ואין להם כוח, וכמה מדרגות אוף. כשהגענו למעלה, השתמשתי בטריק הורי ידוע, והטלתי עליהם לספור כמה מדרגות יש, ואחרי שהצטלמנו ונהנינו למעלה, ירדנו בחזרה. הילדים, חדורי מטרה, ירדו בזריזות וספרו בהתלהבות את המדרגות. היו 392. עילם הוכתר לאלוף המרדגות, אחרי שעלה וירד את כולן לגמרי בעצמו!

רציתי לטייל במסלול נוסף, קצר למדי, אבל הילדים סירבו ברוב קולות, ויצאנו לדרך לכיוון כרייסטצ'רץ'. הדרך עברה בנעימים, בלי שום עניינים מיוחדים. קנינו פאי נחמד בדרך (חם וטרי ישר מהתנור!) ובארבע כבר הגענו לעיר.

זה המפל במבט מלמטה, שם למעלה היינו…

הילדים שיחקו קצת ואחר כך התקלחנו כולנו, התלבשנו יפה ונסענו לפארק העירוני להיפגש עם אורי ואליסה. (אורי עובד ברפאל ועושה כאן דוקטורט, יש להם שני בנים בני 8 ו-4). בפארק היה אירוע לכבוד השנה החדשה במיוחד לילדים, עם דוכני מזון, מוזיקה, מתנפחים, וללא אלכוהול. בשמונה בערב הייתה ספירה לאחור, לטובת הילדים שלא יהיו ערים בחצות. אחרי זה קיפלו את המתנפחים, המוזיקה השתנתה והאירוע הפך 'בוגר' יותר. זה היה הסימן שלנו לאכול גלידה ולהתקפל משם. קבענו להיפגש בשנה הבאה (כלומר, מחר) עם אורי ואליסיה, ולבלות יחד.

לילה טוב ושנה אזרחית טובה!

שוב מערבה

אף אחד לא הצטרף אלינו לאכול פנקייקים! מאוד מאכזב. נאלצנו לאכול בעצמנו, ואחרי שגמרנו לאכול רציתי להציע פנקייקים לאנשים אחרים, אבל עילם בדק כל אחד מהם באופן אישי…

קצת נעלבתי מזה שיש שלטים בפאבים, שמבקשים לא לקחת את זה באופן אישי- אבל אנשים שנראים מתחת לגיל 25 יתבקשו להציג תעודה מזהה- וממני לא ביקשו תעודה אפילו פעם אחת! מה, אני נראית יותר מ-25?!

אני נראית יותר מעשרים וחמש?!

היום הצלחנו למרוח את הזמן ביעילות מרשימה. יצאנו מהקמפינג ב-11, אחרי ארוחת בוקר טעימה, והתחלנו לנסוע מערבה לכיוון ארתור'ס פאס. הכביש שנסענו עליו נקרא inland scenic road, והוא באמת יפה, אבל חיפשנו משהו מעניין לעשות בדרך, כי עמדה בפנינו נסיעה של כ-3 שעות. נכנסנו ל- i-site בדרך לשאול מה אפשר לעשות, והאישה הנחמדה שעבדה שם אמרה לנו שתכלס אין כאן כלום- רק דרך יפה…

חוות צבאים בדרך

עצרנו ליד נחל נחמד, לאכול ארוחת צהריים ולהתאמן (שוב) בהקפצת אבנים. זה איזור עם רוחות חזקות, ולאבנים זה דווקא עוזר, תומר הצליח להקפיץ 9-10 פעמים בעזרתה.

אחר הצהריים הגענו לקאסל היל, איזור של סלעים מגניבים. כאן צילמו חלקים מהסרט נרניה, בסצנת הקרב בסוף הסרט. כולנו נהנינו לטפס על הסלעים, מעיין כרגיל אלופת הטיפוס. אפילו עילם הצליח לטפס על חלק מהסלעים, והתרוצץ עליהם בשמחה, תוך שהוא גורם להוריו לסדרה של כמעט-התקפי-לב. בילינו שם שעה ארוכה, ואז המשכנו בנסיעה לכיוון המעבר.

עמידת ראש על סלע

מי מוצא את הגורילה?

היום בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה, אנחנו ישנים מחוץ לקמפינג מסודר. זה לא ממש קמפינג חופשי, אלא אתר של ה-doc (רשות שמורות הטבע המקומית), יש כאן שירותים ותאורה- וזהו. אז אין היום מקלחות או טיפול בקראוון, אבל גם אין אינטרנט או מטבח. ברגעים אלה ממש תומר מבשל במטבחון הקראוון הקטנטן, ותוך כדי גם עוזר לילדים בשיעורי הבית, הוא מולטיטסקינג להפליא!

מחר אנחנו מתכננים לטייל לאורך המעבר ולבקר בכמה מפלים. בערב נגיע לחגיגות השנה החדשה בכרייסטצ'רץ', וגם ניפגש עם חבר של תומר מהעבודה שעושה כאן דוקטורט (אולי הוא יצליח לשכנע את תומר שלי לעשות כמוהו… הלוואי… ממש לא מתחשק לי לחזור).

לילה טוב!

איזור האגמים

התחלנו את הבוקר בנסיעה להר קוק, למקום בו מתחיל הטיול שלנו להיום- hoover valley track. אגם פוקאקי זהר היום בטורקיז מהמם, היה תענוג להביט. הטיול הוא מסלול של 5 ק"מ לאגם של מים אפורים וקרים נורא, עם תצפית יפהפיה על הרכסים המושלגים והמעוננים ממול, ועוד 5 ק"מ בחזרה. לפני תחילת ההליכה התפנקנו כולנו בסנדביצ'ים עם סלמון מעושן, מהחווה של אתמול.

הילדים הלכו נהדר, ואפילו עילם הלך יותר מחצי מהדרך, nice and easy. מזג האוויר היה קצת מוזר, חמים, רוח חזקה, מעונן חלקית וגם טפטוף מידי פעם. בחלקים החשופים היו פרצי רוח חזקים, ממש הרגשתי שאני עומדת לעוף, החזקנו את נעמה ועילם חזק וקרוב.

קרחונים צפים באגם האפרורי

מכרסמים קרח

הילדים, ובעיקר איתי, לא הצליחו להשתחרר מזה שלאגם קוראים פוק קקי, ולא הפסיקו לצחוק מזה ולספר בדיחות פיפי-קקי. מלבד השם המצחיק, זה האגם הכי יפה שראינו כאן, כל מילות התואר לא יצליחו לתאר את הצבע המדהים, השילוב המרהיב עם החופים הלבנים והעצים הירוקים, ההרים המושלגים… ובעיקר הטורקיז העמוק שפשוט קשה להפסיק להסתכל עליו.

האגם מציץ בין ההרים

בכל מקרה, הטיול היה כיפי, אם כי עמוס יחסית, די הרבה אנשים ניצלו את החופשה ובאו דווקא לכאן. כשהגענו לאגם שמחנו לגלות שהמים כל כך קרים, ששוחים בהם קרחונים יפים. תומר ואיתי מיד ירדו לשפת האגם ודגו לנו גושי קרח לנשנוש, קר וטעים ומאוד שקוף. בכניסה למסלול פגשנו קבוצה של ישראלים מבוגרים (60+) בטיול מאורגן, מבחינתם היינו ממש אטרקציה, לא הפסיקו להתפעל מהילדים, ומאיזה הורים מיוחדים ונהדרים אנחנו.. מה שנכון (סמיילי קורץ).

כשחזרנו לקראוון היינו כל כך רעבים, שיכולנו לאכול פרה שלמה (ויעידו הסיפורים החשבוניים שסיפרנו לילדים- על ילדים שאוכלים פרות ותרנגולות, כמה לולים ורפתות צריך כדי להאכיל מספר מסוים של ילדים, ומה תהיה השארית, וכל פעם שנשארה שארית של פרות איתי הודיע שהוא יאכל אותה, ומעיין רצתה דווקא את השארית של התרנגולות… בטיולים חלק מהמשחקים שהם אוהבים זה שאלות בחשבון, זה בא מהם, באמת, אנחנו לא מכריחים אותם!). נסענו לעיירה הקרובה, עניין של שעה בערך, ולפתע ראינו בדרך ים של תורמוסים בכל מיני צבעים. למרות הרעב היינו חייבים לעצור לצלם.

אחרי זה המשכנו בנסיעה ונכנסנו לפאב נחמד לאכול משהו. הילדים כרגיל אכלו שניצלים או המבורגרים והרבה צ'יפס, תומר אכל מנה מצחיקה שנקראת- בלי אוכל לארנבים- כלומר רק בשר. אני ניסיתי לאכול צדפות, וגיליתי שזה לא ממש לטעמי, וגם חטפתי כוויות בלשון ובחך כי הן היו לוהטות! החלק המגניב מבחינתי זה הסיידר מהברזים של הבירה, מה שנקרא on tap (שכמו שיש ברזים בבאר לבירה, יש גם לסיידר אלכוהולי).

שבעים ומרוצים נסענו לפארק ליד אגם tekapo (אנחנו קראנו לו tekafe, כי הכנו על גדותיו תה וקפה). הילדים כמובן מיד חלצו נעליים, הפשילו מכנסיים ונכנסו למים. אחרי התה והקפה (והעוגיות והטים-טם), תומר, איתי ומעיין התחרו בהקפצת אבנים על המים. תומר ניצח עם 6 הקפצות, אחריו מעיין עם 4, ושלישי איתי עם 3 (בתאוריה הוא היה אמור לשטוף את הכוסות, אבל זה לא קרה, אולי מחר). פתאום שמנו לב שכבר שמונה וחצי בערב, ודהרנו לקמפינג שלנו, כי היינו צריכים להגיע עד 21. הקטע הזה שלא מחשיך, נורא מבלבל, כל הזמן אנחנו בטוחים שהרבה יותר מוקדם, זה שתומר ואני לא עונדים שעונים בטח לא עוזר…

אווזים קנדיים באגם טקאפו
סיפרו לנו שהביאו אותם פעם כדי לצוד אותם, והם התרבו והחליטו להישאר, וכבר לא נודדים

מזל שהבאנו ערכת קפה מהארץ

מקפיצים אבנים

הצלחנו להגיע בזמן, והיו מאוד נחמדים כאן. מאוד צפוף, אבל אווירה נעימה, והבעלים הציעו לנו להישאר מחר בבוקר קצת יותר משעת היציאה הקבועה (עשר), כדי שהילדים יספיקו לשחק במגרש המשחקים שיש כאן. אז אנחנו מתכננים בבוקר לשלוח אותם לשחק ובינתיים להכין פנקייקים לארוחת בוקר. אם מישהו רוצה להצטרף, אנחנו ליד fairalie.

לילה טוב!