התעוררנו בבוקר לבשורות טובות- משפחת גנוני יצטרפו אלינו לנסיעה לאקרואה! בזמן שאנחנו נשחה עם דולפנים, הם ישוטו בקייקים, ואחר כך נלך כולנו לים.
התארגנו בזריזות הרגילה שלנו, ויצאנו לדרך (עצרנו בסופר להצטייד בעוד קצת שוקולד לקחת איתנו לארץ, וגם אכלנו ארוחת בוקר צ'יק צ'ק). הנסיעה לאקרואה היא בכביש הררי מתפתל מול הים, עם נוף מקסים של ים כחול-טורקיז והרים ירוקים מנוקדים בכבשים. הדרך תמיד לוקחת לנו יותר מהצפוי, כי אנחנו עוצרים לצלם בכל הזדמנות, אבל בסוף אנחנו מגיעים.
העיירה מתאפיינת בניחוח צרפתי שמיד עושה לי רע, שמות הרחובות בצרפתית, דגלי צרפת תלויים על הבתים ואווירה של צפרדעים. אנחנו מצליחים לאתר את משפחת גנוני שהגיעה לפנינו וגם למצוא חנייה! עניין לא פשוט כשנוסעים במפלצת באורך של 8 מטרים כמעט וברוחב של פיל בינוני. ביחד אנחנו מנווטים למשרדי חברת השייט, ושם נפרדות דרכינו כשהם הולכים לשכור קייק ואנחנו נכנסים לבירורים אחרונים. בדרך פתאום אנחנו פוגשים את יאיר בלברמן מניר יצחק, שהשאיר מאחוריו את הרפת ויצא לנפוש קצת.
שם מחכה לנו אכזבה גדולה- נעמה ועילם לא יוכלו להצטרף לשייט! אנחנו מתלבטים מה לעשות, כי אין לנו איך להשאיר אותם לבד (לשלוש שעות) ולא ממש מתחשק לנו לוותר על השייט כולו… לבסוף, אני מצילה את המצב ומציעה את האופציה שתומר ישחה עם איתי ומעיין, ואני אצא עם הקטנים להפלגה לצפייה בלבד. המנהלת במשרד מסכימה בהתלהבות (היא הייתה ממש נהדרת, מאוד השתדלה לעזור לנו למצוא פיתרון) ושלושתנו נשלחים מיד לסירה, כי השייט מתחיל בעוד רגע. תומר נשאר עם שני הגדולים לחכות לשייט שלהם ולאכול משהו זריז.
אני עולה לסירה עם נעמה ועילם, ממש מאוכזבת מזה שלא אשחה עם דולפינים, אבל מקווה שלפחות יהיה לנו שייט מהנה. תקוותיי מתנפצות אל קרקע המציאות, כשנעמה מתיישבת ומיד מתחילה- אמא, אני רעבה. מתי אוכלים? כשהשייט ייגמר. מתי הוא ייגמר? בעוד שעתיים. אבל אני רעבה עכשיו! ואם נעמה, אז למה לא עילם? ומיד הוא חוזר אחריה- גם אני רעבה! בסבלנות אין קץ אני מסבירה שעכשיו שטים לראות דולפינים, ושאולי נראה גם פינגווינים וכלבי ים, ונאכל כשנחזור. אבל למה לא הבאת לנו אוכל לשייט? ולכי תסבירי לשתי הקרציות הקטנות כמה היינו קרובים לפספס הכל, ואיך יצאנו בהתראה של רגע… אני כבר משלימה עם הגורל האכזר שנפל בחלקי, לסבול שעתיים של תלונות בחברתם של נעמה ועילם, בזמן שתומר ואיתי ומעיין יתחבקו עם דולפינים (פלוס עוד שעתיים לחכות להם עד שיחזרו), אכן, צפוי לי יום נהדר. הסירה מפליגה ואנחנו יוצאים לעמוד על הסיפון, כדי לצפות במים היפים, ולהתאוורר ברוח הים הנעימה (יום חם נדיר בניו זילנד- 30 מעלות, קלאסי לבילוי בים).
היום יפה, הסירה שטה בנחת, האוזניים שלי מתמלאות בתלונות- אני רעבה, אני עייפה, מתי חוזרים? איפה אבא? אני רוצה את אבא, אוף, משעמם לי (מוכפל בהד עילמי) והעיניים שלי כבר כמעט מתמלאות בדמעות, כשפתאום רב החובל מכריז- דולפין! אנחנו לא מספיקים לראות אותו, אבל זה מספק עניין לנעמה והיא מפסיקה להתלונן. עכשיו אני כבר לא יודעת מה עדיף- התלונות או האכזבה, כי ברור לי שלא נצליח לראות כלום, מקסימום סנפיר אקראי (רב החובל מכריז על הדולפינים ואיפה הם, אבל עם שני הילדים אני לא יכולה להתרוצץ מצד לצד). בכל זאת אני מחזיקה את המצלמה בהיכון, ופתאום רואה ממש מולי- דולפין! חמוד כזה! נעמה רואה אותו ומצב הרוח שלה משתפר מיד, התלונות נשכחות והיא כבר סורקת את המים בחיפושים.
שאריות האכזבה שלי נמוגות והולכות עם כל דולפין שמתקרב אלינו, וכשאמא דולפינה עם דולפין תינוק מסתובבים סביבנו דקות ארוכות, אני כבר מאושרת ממש. עשרות דולפינים באים והולכים, קופצים מסביב לסירה, עוברים מתחתיה וחוזרים שוב. אני מצלמת בלי הפסקה, ונעמה ואני מתרגשות עם כל דולפין שעובר. בין לבין אנחנו רואים גם פינגווינים שיצאו לשחיית הצטננות מהחום שנפל עליהם באמצע הקיץ (הפעם אלה באמת פינגווינים, אליסה, אפילו רב החובל שלנו אמר).
אנחנו יוצאים מהמפרץ הגדול אל האוקיינוס השקט (באמת שקט) ורב החובל מראה לנו דברים מעניינים- לוע של הר געש שחלק ממנו קרס, כך שאפשר להיכנס פנימה בשייט (הוא מספר בגאווה שזה היחיד בעולם ומהווה אתר עלייה לרגל לגיאולוגים מכל רחבי תבל). אנחנו מתקרבים למערה במצוקים, ורב החובל מתחיל לקרוא קריאות מצחיקות כדי להשמיע לנו את ההדים שנוצרים. על מדף סלע לידינו עומדים בשורה גוזלים של קורמורן, צופים בנו כמו שאנחנו צופים בהם. בהמשך אנחנו מתקרבים למושבה של כלבי ים, ורואים איך הזכר השליט (ענקי!) מבריח בנהמות זכר אחר שרצה להתקרב אליו. כלבת ים אחת מיניקה גור ממש לנגד עינינו, ובכלל- כל הלהקה שוכבת בשמש בסבבה ומשתזפת.
אנחנו חוזרים שוב לתוך המפרץ, ומגלים שהדולפינים חיכו לנו, גם הם התגעגעו ורצו שכבר נחזור. הסירה שטה לצידם דקות ארוכות, ובסוף מגיע הזמן לחזור לנמל. איזה כיף היה!
אנחנו יורדים מהסירה ומיד פוגשים את אליסה, שתומר ביקש ממנה לחכות לנו, כי אנחנו בלי טלפון. גם הילדים שלהם רעבים ואנחנו מחפשים מסעדה לחנות בה. בסוף כרגיל בוחרים במכנה המשותף הנמוך ביותר- פיש 'נ' צ'יפס. הם צמחוניים, אבל ישמחו לאכול צ'יפס (ואליסה ואני כבר מפנטזות על בירה קרה, השמש לוהטת!). המקום שבחרנו מתגלה כמוכוון לילדים, ואין בו אפילו טיפה של אלכוהול. אבל המנות ענקיות, והילדים צוללים מיד בתוך ערימות הצ'יפס. בגלל נסיגה רגעית של יכולותיי הקוגניטיביות אני מחליטה שזו הזדמנות נהדרת לטעום את מרק הצדפות המומלץ שלהם. זה באמת טעים להפליא, אבל כל כך לוהט, וכל כך לא תואם למזג האוויר… אנחנו אורזים את שאריות האוכל ויורדים לחוף.
עוד לפני שאנחנו מספיקים להיכנס למים, תומר והגדולים מגיעים, והשמחה רבה. היה להם נחמד, אבל לא הצליחו להתקרב ממש, הילדים נהנו וזה העיקר. אנחנו נכנסים למים, ומגלים שבאוקיינוס השקט יש מים קרים! בחוץ חם כל כך והמים קפואים, הילדים משחקים והמבוגרים עומדים בתוך המים ומקשקשים… תענוג!
בשבע בערב בערך אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לחזור לכרייסטצ'רץ', נראה כאילו עדיין צהריים- השמש לא שוקעת וממשיכה לחמם כאילו קיץ פה. אנחנו חוזרים לעיר בדרך המתפתלת, ומגיעים לקמפינג בזמן מצויין למקלחת.
עובר עלינו לילה אחרון בקראוון, ובבוקר אנחנו פונים במרץ למשימת האריזה הגדולה. בעשר אנחנו צריכים לעזוב את הקמפינג, אז אנחנו חונים ליד הבית של משפחת גנוני, הילדים נכנסים פנימה לשחק ותומר ואני אורזים ומסדרים. את כל מה שלא נחוץ אנחנו מורישים לאליסה ואורי (אבקת כביסה, אוכל, נייר כסף וכו'), ומנסים לארגן את כל הציוד שלנו בתיקים הגדולים והקטנים. יש לנו לילה וחצי יום בסיאול, וצפוי שם מזג אויר קר של מינוס שתי מעלות, אז אנחנו מנסים לדחוף בתיקי הגב שלנו את כל ציוד החורף כדי שנוכל לשלוח את התיקים הגדולים ישר לארץ ולא נצטרך להיסחב איתם בקוריאה. באחת וחצי אנחנו נפרדים כמעט בדמעות מאליסה ואורי, ונוסעים אל חברת ההשכרה כדי להחזיר את גוליית (קשה לומר שלום ל'בית' שלנו).
בחברת ההשכרה יש תור ארוך, אחרי יומיים שהיו סגורים לכבוד השנה החדשה. אנחנו אומרים שיש לנו טיסה בארבע, והם אומרים שיהיה בסדר. סבבה. אנחנו מחכים, הילדים כבר מטפסים על הקירות והלחץ גובר. בשלוש אנחנו כבר אחרי כל הסידורים, ומחכים להסעה לשדה התעופה, אבל ההסעה מלאה ויוצאת בלעדינו. הנהגת מבטיחה שהיא חוזרת בעוד כמה דקות, ונעלמת בדהרה. אחרי 25 דקות היא חוזרת, פורקת עוד תיירים ומעמיסה אותנו, שכבר ממש לחוצים, כי יש לנו טיסה בעוד חצי שעה. בעשרים לארבע אנחנו מגיעים לשדה, מצליחים לעשות צ'ק אין ולרוץ לשער, ואז מגלים שהטיסה נדחתה לארבע ורבע…. ים זמן.
שעה ורבע של טיסה, ואנחנו נוחתים באוקלנד. הילדים מתרגשים מסוף הטיול והחזרה לארץ, ומעצבנים הרבה יותר מהרגיל, באופן טבעי זה גורם לנו להתעצבן ולאווירה להיות לא הכי נעימה. כשאנחנו מבקשים במלון שלנו המלצה על מסעדה נחמדה וקרובה לארוחת ערב, מציעים לנו שיבואו לקחת אותנו מהמסעדה. אנחנו מסרבים בנימוס ומסבירים שהילדים צריכים להוציא אנרגיה. בניגוד לכרייסטצ'רץ' הלוהטת, אוקלנד נעימה ואפילו קצת אפרורית, ואנחנו נהנים מטיול של רבע שעה בערך עד למסעדה.
האוכל טעים, האווירה נעימה, הקוקטיילים זורמים כמים ורק הפרידה מניו זילנד מעכירה את מצב הרוח. שבעים (מאוד) ומרוצים, אנחנו מקבלים הפעם את ההצעה לטרמפ, ותוך עשר דקות כולם כבר במיטות.
מחר בבוקר אנחנו ממריאים לקוריאה ונפרדים מניו זילנד. כבר?
משפחת פלג מטיילת בניו זילנד 