מאז שנחתנו, שואלים אותי שוב ושוב איך היה (נהדר), אבל שאלה נוספת שחוזרת על עצמה היא- איך החזרה לשגרה. התשובה לשאלה הזו קצת יותר מורכבת, ותלויה בזהות השואל. לרוב האנשים אני עונה שזה קשה ומבאס ומחייכת, והם מחייכים בהשתתפות ועוברים הלאה. לקרובים יותר אני יכולה לספר שהנחיתה היישר בתוך החורף הסוער, אחרי הרפתקאה שמילאה את כל עולמי תקופה ארוכה, לא ממש עושה לי טוב. תומר חזר לעבודה במהירות הבזק, ונשאב לתוך ההתרחשויות מיד, הוא עובד ימים ארוכים וגם כשהוא בבית (לא קורה הרבה), תשומת הלב שלו נשארת שם. הגדולים חזרו למסגרות בקלות, ואפילו עילם, שחששתי מההסתגלות המחודשת שלו לגן, כבר לגמרי בפנים. על פני השטח, גם אני נכנסתי בחזרה למקום- העבודה בספריה, השיעורים הפרטיים, מפעל הסנדוויצ'ים בכל בוקר, הריבים עם הילדים על המחשב וכו'. אבל למעשה, אני מרגישה קצת תלושה.
לא חשבתי שיהיה לי קשה לחזור, הרי הטיול נמשך רק שישה שבועות, אבל כמו שהג'ט לג השפיע על הגוף והיה לי ממש קשה לחזור לשעות נורמליות (כמעט שבועיים נרדמתי בשבע-שמונה בערב וכל הזמן רציתי לישון), כנראה שגם לנפש יש מין ג'ט לג כזה, והוא עוד לגמרי נוכח בחיי. אולי זה שילוב של דברים, גיל ארבעים שמתקרב בצעדי ענק מאיימים (כבר פחות משבועיים!) וחשבון הנפש שמתלווה אליו, השערות הלבנות שצצו לאחרונה, ואולי גם היעדר ה'חלום'. במשך תקופה ארוכה הטיול לניו זילנד היה החלום, המפלט העתידי, מקור לאושר ופנטזיות. עכשיו החלומות נמסים לזכרונות, ואני צריכה למצוא כיוון חדש.
בינתיים אני שותה הרבה מידי קפה, מנסה לעשות ספורט, נפגשת עם קבוצת תמיכה (השולחן שלי בארוחות צהריים בחדרוכל, נכון שלא ידעתם עד כמה אתם משמעותיים?) וגם צבעתי את השיער בטורקיז…
משפחת פלג מטיילת בניו זילנד 